התוכנית כנראה נועדה לספק תחושת ביטחון ללוחמי המעוזים ולהרתיע את המצרים, שכן היא נבנתה בשל עלותה הגבוהה רק ליד שני מעוזים ("מצמד" ו"חיזיון"), כאשר כל מערכת מכסה כ-100 מטרים, בעוד שכל מרחב הגבול (160 ק"מ) נותר פנוי לצליחה. וגם בשני המעוזים הללו היא לא הופעלה, אם בשל סתימתה על ידי כוחות קומנדו מצרים ואם בשל תקלות טכניות. בכל מקרה תועלתה הייתה אפסית לנוכח ממדי הצליחה.
פיתוח
מערכת אור יקרות פותחה במהלך מלחמת ההתשה על ידי יחידת יפת"ח של חיל ההנדסה הקרבית — בפיקודו של אלוף-משנהדוד לסקוב — ונועדה להיות מבצעית בראשית שנות ה-70. פותחו שתי מערכות מקבילות: מערכת נייחת שהתבססה על הפעלה חשמלית מתוך המעוזים, ומערכת ניידת שניתן להפעילה בצורה גמישה. מטרת המערכת הייתה הזרמתם והצתתם באש של כמויות גדולות של דלק נוזלי על-פני התעלה, ובכך ליצור מסך אש ועשן בלתי חדיר שימנע את צליחת הכוחות המצרים. שתי מערכות מבצעיות הוקמו בתחילת 1971 במעוזים "חיזיון" (הסמוך לגשר פירדאן) ו"מצמד" (מצפון לאגם המר הגדול). המערכות כללו שורה של צינורות תת-קרקעיים, שחיברו בין מכל דלק גדול שהוצב בבונקר ליד המעוזים לשלושה פתחי הזרמה שמוצאם מתחת לקו המים של התעלה. על פי התוכנית הדלק שהוזרם היה אמור להידלק באמצעות פיצוץ מוקשי הצתה קופצים. כל מערכת הייתה אמורה לכסות באש מקטע של כמאה מטרים מהתעלה.
סוגי המערכות:
מערכת נייחת – כללה שני מכלי דלק בנפח של 10,000 ליטר כל אחד, מגופים, צינורות ומטעני הצתה. אמורה הייתה לפעול במשך 8–25 דקות.
מערכת ניידת – כללה שתי מכליות בנפח של 18,500 ליטר כל אחת, מערכת צינורות גמישים ומערכת הצתה.
מערכת דמה – כללה מערכת צינורות הדומה לזו של המערכת הנייחת, כולל מטענים חיים בקצה הצנרת, המערכת הייתה יכולה להיהפך לאופרטיבית עם חיבור מכלים ומגופים.
ב-28 בפברואר 1971 נערך ניסוי גלוי של המערכת הניידת: מכלית גדולה הזרימה דלק לתעלה שהוצת על ידי המוקשים הקופצים. התוצאה הייתה להבה שהיתמרה לגובה של כמה עשרות מטרים מעל התעלה. מטרות הניסוי היו בחינת כשירות המערכת לצד השגת הרתעה.
בשל סיבות של אי-היתכנות כלכלית ולוגיסטית מעשית להצבת המערכות לאורך כל תעלת סואץ, וכן בשל שיקולים ביטחוניים אחרים, הוחלט לא להציב מערכות מבצעיות נוספות. במקום זאת נבנו על ידי צוותי ההנדסה של עוצבת סיני 16 מערכות-דמה, במקביל לתחזוקתן השוטפת של שתי המערכות הקיימות. הבדיקות כללו בחינת מערכת ההפעלה החשמלית במעוז שאמורה להביא להזרמת הדלק מהמכל אל הצינורות, ובדיקת המערכת הידנית החלופית. המוקשים לא הותקנו בקצה הצינורות שכן לא היו עמידים לשהייה ארוכה מתחת למים, והכוונה הייתה להרכיבם ברגע שיתקבלו ידיעות על כוונת המצרים לצלוח את התעלה.
בפתיחת מלחמת יום הכיפורים
ב-5 באוקטובר1973, ערב מלחמת יום הכיפורים, ביקש אלוףפיקוד הדרוםשמואל גונן את אישור אגף המבצעים להפעיל את מערכת אור יקרות לצורכי הרתעה, בשל התגברות הכנותיהם הגלויות של המצרים לקראת צליחת התעלה (שנשללו במסגרת "הקונספציה"). לשם-כך נשלחה חוליה בפיקודו של קצין הנדסה במילואים מיחידת יפת"ח לבחון את תקינות המערכות. הצוות, שהגיע למעוזים ב-6 באוקטובר, גילה כי המערכת החשמלית מושבתת, ובמקום זאת השתמש במערכת ההפעלה הידנית. בצהרי היום פרצה המלחמה והחוליה מצאה עצמה לכודה במוצב מצמד. בקשתם ממפקדת חטיבה 14 — שהייתה אחראית על הגזרה — לנסות ולהצית את הדלק באמצעות שיגור רימוניזרחן, נענתה בשלילה. החוליה נותרה במעוז ונפלה בשבי יחד עם אנשיו.
לאחר המלחמה טענו שר המלחמה המצרי אחמד איסמעיל עלי, ראש אגף המבצעים של צבא מצרים מוחמד עבד אל-ע'ני אל-גמאסי והרמטכ"ל המצרי סעד א-שאזלי כי אחד האתגרים הגדולים שעמדו בפניהם במסגרת ההכנות לצליחת התעלה הייתה ההתמודדות עם המערכת. גמאסי ושאזלי כתבו בספרי-זיכרונותיהם על ההצלחה בהתמודדות מול המערכת, ויצאו נגד טענות ישראל כי המערכת הייתה בלתי מבצעית. על-פי המצרים, המערכת נוטרלה על ידי כוחות הנדסה שלהם ערב המלחמה. בדיעבד התברר שעשרות צינורות שהותקנו במערכות-הדמה נסתמו בבטון על ידי צוללים מצרים, כאשר דווקא פתחי הצינורות של המערכות האמיתיות לא חובלו. מסמכי מודיעין מצריים, שחוברו ביולי 1973 והתגלו על ידי צה"ל במחנה צבא מצרי ממערב לתעלה, מצביעים על כך כי המצרים ערכו סיורים וגילו כי מתקני ההצתה מוזנחים ולא שמישים, וידאו כי רוב המתקנים המוצבים מחוץ למעוזים הם מתקני דמה, והעריכו כי אם יהיו המתקנים במעוזים עדיין בשימוש ניתן יהיה לנטרל אותם לפני ביצוע ההתקפה.[1]
.jpg)
.jpg)
