רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
מפה טופוגרפית של אוקסיטניה רבתיאוקסיטניה – החלק העיקרי שבצרפת – עם התפוצה הגאוגרפית של הניבים של השפה האוקסיטנית
אוסקיטניה רבתי או אוקסיטניה במובן הרחב (בצרפתית: Occitanie, באוקסיטנית: Occitània או Óucitanìo) הוא אזור היסטורי-תרבותי-לשוני בדרום-מערב אירופה, רובו בשטחי צרפת של ימינו, שבה נפוצה, בימינו בדרך כלל כשפה שנייה, השפה האוקסיטנית langue d'oc, על ניביה ותרבותה. אוקסיטניה רבתי כוללת את השליש הדרומי של צרפת של ימינו, ובנוסף את האזור הקטן של עמק אראן בקצה הצפון-מערבי של קטלוניה, את מונקו ועוד אזורים קטנים של איטליה – "העמקים האוקצ'יטאנים" ו"גוארדיה פיימונטזה".
שם האזור כולו – אוקסיטניה – בא משם השפה האוקסיטנית, שהיא בעצמה נקראת כך לפי מילית החיוב "אוק" – "oc" שמשמעותה "כן", לעומת המילית בצפון-צרפתית "אויל" oïl, בימינו – אוי oui. שמה של שפת ה"אוק" מוזכרת, בין השאר, אצל דנטה בשלהי המאה ה-13.
בשנת 2012 לפי הערכות שונות מספר דוברי האוקסיטנית כשפת אם או כשפה שוטפת היה 200,000–800,000 (F.Bernissan 2012). לפי המכון הדמוגרפי הצרפתי INED מספרם היה 526,000 ופעם אחרת 786,000 (Ph.Martel), זאת מתוך כ-16 מיליון תושבי האזור כולו.
השפה השולטת בחלק הצרפתי של אוקסיטניה היא הצרפתית. באזור הכלול בקטלוניה מדברים קטלאנית וספרדית. ובאזורים הנמצאים בשטח איטליה השפה השלטת היא איטלקית. בשנת 1990 לאוקסיטנית הוענק מעמד רשמי בעמק אראן שבקטלוניה והחל משנת 2006 האוקסיטנית הוכרה כשפה רשמית נוספת של קטלוניה.
תחת שלטון האימפריה הרומית מרבית שטחה של אוקסיטניה היה ידוע כגאליה אקוויטניה או אקוויטניה. האזור הראשון, כיום בדרום-מזרח צרפת, שנכבש על ידי הרומאים נקרא "הפרובינקיה הרומית" (Provincia Romana) בעוד שאר שטחי צרפת נקראו "גאליה". מן השם "הפרובינקיה הרומית" נוצר שם החבל "פרובאנס". חבל פרובאנס נכלל בהמשך תחת שלטון הרומי בפרובינקיה נרבוננסיס –Provincia Narbonensis.
מאוחר יותר אזורי גאליה אקוויטניה נקראו אקוויטניה א (אקוויטניה פרימה) ואקוויטניה ב (אקוויטניה סקונדה) ואחר כך "ארץ שבע הפרובינקיות" _Septem provinciae או Viennensis (בצרפתית: ויינואה – Viennois או Sept Provinces). בימי הקיסר דיוקלטיאנוס האזור בדרום-מערב צרפת עד לחוף האוקיינוס האטלנטי כונה אקוויטניה ג (אקוויטניה טרטיה) או "חבל תשעת העמים" (Novempopularia).
בתחילת ימי הביניים חלק נרחב מאוקסיטניה נקרא עדיין אקוויטניה לפי שמה הלטיני של הממלכה הוויזיגותית של טולוז – אקוויטניקה (Aquitanica). האזור הגיע לאחדות מסוימת בתקופה הקרולינגית בשם "ממלכת אקוויטניה", בהנהגת המלך לואי החסיד.
במאות 7–15 התקיימה בדרום ומרכז צרפת דוכסות אקוויטניה או אקיטן. החבל ההיסטורי אקיטן, (התואם בערך את אקוויטניה ג) הצטמצם לשטח בדרום-מערבה של צרפת (שנקרא בעבר גם גייאן) והתחדש בחלוקה המנהלית של צרפת בשנת 1956. בשנת 2016 הוא שינה את גבולותיו בשם "אקיטן החדשה".
אוקסיטניה נודעה כמונח היסטורי-גאוגרפי בעל צביון לשוני-תרבותי ולא היווה מעולם בעבר, תחת שם זה, ישות פוליטית או חוקית.
השם "אוקסיטנית" נוצר על ידי סוג של הלחם בין שמה של שפת ה"אוק" (Langue d'oc) ושמה של "אקוויטניה". (1968 Bodo Müller) לראשונה מוזכרת השפה ה"אוקסיטנית" occitana lingua וחבל אוקסיטניה Occitania בטקסטים בלטינית מהשנים 1242–1254. בספרו "אוצר הפליבריז'" (1886–1878) פרדריק מיסטרל, המשורר הלאומי של הפרובנסלית בפרט והאוקסיטנית בכלל, ציטט, בין השאר, את האפיפיוראינוקנטיוס הרביעי ונציבים של המלך פיליפ היפה שהשתמשו במושגים אלה.
כיום אוקסיטניה נמצאת ברוב רובה בשליש הדרומי של צרפת והיא מחולקת לכמה חבלי ארץ גדולים הידועים בהיסטוריה של צרפת כפרובאנס, לנגדוק, לימוזן, אוברן וגסקוניה.
החל מ-2016 הוקם חבל מנהלי, על שטח מצומצם יחסית, והנושא את השם "אוקסיטניה". חבל מנהלי זה נוצר על בסיס איחוד המחוזות "מידי-פירנה" ולנגדוק-רוסיון.
גאוגרפיה
החבל המכונה "אוקסיטניה" יוצר מעין רצועת יבשה המחברת את חצי האי האיברי עם שאר צרפת, ומשתרע בין הים התיכון לאוקיינוס האטלנטי, בין שלושה מסיבים הרריים: הרי הפירנאים, הרי האלפים והמסיב סנטרל שבמרכז צרפת.
הוא מתאפיין איפוא בציריו ההרריים המהווים מפלטים כמעט בלתי ניתנים לכיבוש והוא נחצה על ידי עמקים ורמות מרובים מוקפים בנופים גבעתיים.
יוצאים מן הכלל רק ליבו של האגן האקוויטני ("אקוויטניה" במשמעותה המילולית היא "ארץ המים"), חופי הים התיכון ועמק הרון המתאפיינים בנופים בגובה נמוך.
הערים הגדולות ביותר הן ממערב מזרחה: בורדו, לימוז', טולוז, קלרמון-פראן, מונפלייה, מרסיי, אקס-אן-פרובאנס, טולון וניס.
אוקסיטניה כוללת שטחים המשתייכים לארבע מדינות: צרפת, איטליה, ספרד ומונקו.
רוב רובה שייך לצרפת, כשהיא בערך זהה ל"מידי" (Midi de la France), כלומר "דרום צרפת", קרי: חלק הארי מן המסיב סנטרל וכל שאר חבלי הדרום, להוציא את קורסיקה, את חבל רוסיון שבה מדברים קטלאנית ואת ארץ הבסקים הצרפתית.
באיטליה היא כוללת את ה"עמקים האוקסיטניים" בהרי האלפים, השייכים לחבלי פיימונטה וליגוריה.
בספרד כוללת את ואל ד'אראן. בנוסף, גם נסיכות מונקו נחשבת לחלק ממנה.
החבלים ההיסטוריים
בימי "המשטר הישן" (של מלכות צרפת) חבלי הארץ המרכיבים את אוקסיטניה הם:
אוברן (Auverge), פורה (Forez) בשוליה המערביים והדרומיים, בורבונה (דוכסות בורבון לשעבר) (Bourbonnais) – במחציתה הדרומית, קוזראן (Couserans), דופינה – במחציתה הדרומית, רוזנות פואה, רוזנות ניס, פריגור, גסקוניה, גייאן, לנגדוק, הקצה המזרחי של אנגומואה, לימוזן, הקצה הדרום-מזרחי של פואטו, מארש, פרובאנס, רוזנות ונסן (Venaissain) וֶלֶה (Velay), ויווארה (Vivarais)
ארצות או פרסאן Parçans (קומארקות comarques) ואזורים שבחבל ההיסטורי-לשוני אוקסיטניה
גבולות "המרחב האוקסיטני" בצרפת – בשנת 2016 – בקו אדום
גבולות "אוקסיטניה" (נקודות צהובות) בתוך מחוז פירנה אטלנטיק. באדום – קהילת האוכלוסין של ארץ הבסקים בצרפת. בקו מקווקו ירוק גבולות המחוזות הבסקים ההיסטוריים בשטח צרפת של ימינו
האזורים המנהליים הצרפתיים הנוכחיים הנמצאים ב"מרחב האוקסיטני" הם:
אוקסיטניה (אזור מנהלי) להוציא את המחוז "פירנה מזרח" שבו הרוב דובר קטלאנית. עם זאת בצפון-מערב המחוז הזה נמצא חבל פנוייד (Fenouillèdes) שבו שולטות השפה והתרבות האוקסיטנית.
אקוויטניה החדשה (נובל אקיטן) – להוציא בשוליים אזורים בהם מדברים בסקית, ואת הניבים פואטבן וסנטונז'ה.
באזור "סאנטר-ואל דה לואר" (Centre-Val de Loire) בכמה כפרים בדרום המחוזות שר ואנדר מדברים אוקסיטנית.
הסמלים
דגל עם הכוכב ההמשובע
שני סמלים התקבעו כסמלים לאוקסיטניה רבתי: ה"אסטרדה" – הכוכב המשובע והצלב האוקסיטני.
אסטרדה – הכוכב המשובע
הכוכב המשובע ("אסטרדה" astrada או "אסטרדו" astrado לפי ניסוחו של מיסטרל) היה סמל אגודת ה"פליברים" "פליביריז'" – הצלב האוקסיטני
הצלב האוקסיטני
הצלב האוקסיטני (crotz occitana, crous óucitano), הידוע גם כ"צלב של פרובאנס" או "הצלב של טולוז" הוא סוג של צלב פאטה
שבו כל אחד מארבע זרועותיו מסתיים בחלק מתרחב בעל שתי פנים. בנקודות החיבור של כל פן ופן – נקודות מוזהבות המרכיבות ביחד מעגל או מרובע.
הצלב האוקסיטני הראשון הופיע ברוזנות טולוז בימי רמון החמישי, רוזן טולוז. הוא מופיע בתיאור החותם של אותו רוזן משנת 1165.
לואי אנטואן דה רופי מספר ב"היסטוריה של העיר מרסיי" (1696) כי צלב זה היה בשימוש מקודם אצל האצילים הפרובנסלים והוא הפך לסמל רוזני טולוז אחרי נישואיו של הרוזן טולוז עם בתו של רוזן פורקאלקייה (Forcalquier)
Laurent Abrate, Occitanie 1900–1968, des idées et des hommes : l'émergence et l’histoire de la revendication occitane, Puylaurens, Institut d'études occitanes, 2001, (ISBN 2-85910-280-9).
1973, Jean Albertini, Pierre Maugué – Contre les États: les régions d'Europe. París: Presses d'Europe.
Alain Alcouffe, Pierre Lagarde, Robert Lafont avec la collaboration de Jean-Claude Lugan, Pour l’Occitanie, Toulouse, Privat, 1979, (ISBN 2-7089-4604-8).
Gaston Balzagues, Les Organisations occitanes, Paris, revue Les Temps modernes, num. 324–326 août-septembre 1973.
Michel Banniard (dir.), Langages et peuples d’Europe : cristallisation des identités romanes et germaniques, VIIe-XIe siècle : colloque international / organisé par le Centre européen d’art et civilisation médiévale de Conques et l’université de Toulouse-Le Mirail, juillet 1997, Toulouse : CNRS, université de Toulouse-Le Mirail, 2002, (ISBN 2-912025-09-5).
Daniel Borzeix, René Pautal et Jacques Serbat, Révoltes populaires en Occitanie : Moyen Âge et Ancien Régime, Le Loubanel, les Monédières, 1983, (ISBN 2-903438-29-3).
François Fontan, La Nation Occitane : ses frontières, ses régions, Bagnols sur Cèze, revue Lo lugarn / Lou Lugar, 1969, dernière édition en 2002 ISSN0399-192X.
Isabelle Laborie, La vie occitane dans l’Hérault au – travers de la production picturale de 1900 à 1950. Mémoire de Maîtrise. Université Paul Valéry. Montpellier III,1993.
Lafont, Robert Clefs pour l'Occitanie. París: Éditions Seghers.1999 ISBN 978-2232111907.
Pierre Lavelle, L’Occitanie, histoire politique et culturelle, Puylaurens, Institut d'études occitanes, 2004, (ISBN 2-85910-350-3).
René Merle, Une mort qui n’en finit pas ? L'écriture de l’idiome natal de la fin de l’Ancien régime à la naissance du Félibrige, Nîmes, MARPOC ; Montpellier, CNRS-Montpellier III, 1990, (ISBN 2-907690-02-7)
René Nelli, Mais enfin, qu’est-ce que l’Occitanie ?, Toulouse, Privat, 1978,.
Eliza Miruna Ghil, L'Âge de parage : essai sur le poétique et le politique en Occitanie au XIIIe siècle, New York-Bern-Paris, P. Lang, 1989, 407 pages, Collection «University studies in medieval and Renaissance literature», trad. de l’américain (ISBN 0-8204-1072-1)
Pierre Pasquini, Le pays des parlers perdus, Montpellier, Presses du Languedoc, 1994, 190 pages, préface de Robert Lafont.
Gilles Rebull, «Nationalité et régionalisme en Provence de 1859 à 1893 : une interprétation de l'évolution felibréenne au regard de l’expérience catalane», Lou Félibrige — La revisto, n°222, premier trimestre 1997.
Yves Rouquette, Occitanie, Centre international de documentation occitane, 1984, (ISBN 2-901191-20-7).
.svg)
.svg)
