ב-1931 נפרדה בנריו מאוטו בראון וב-1934 הוטלה עליה משימה לסייע בשובו של הקומוניסט הברזילאי, לואיס קרלוס פרסטס, למולדתו. פרסטס שהה בגלות במוסקבה מ-1931 וכדי לסייע במשימה זו הוכנו תעודות מזויפות המוכיחות כי השניים הם זוג פורטוגלי נשוי. עד שהגיעו השניים לריו דה ז'ניירו הפכה הזוגיות ביניהם לאמיתית. מטרתם הייתה לארגן הפיכה קומוניסטית בברזיל, בשיתוף מזכיר המפלגה הקומוניסטית בברזיל, אנטוניו מאסיאם בונפים. אחרי התקוממות הנפל שארגנו בנובמבר 1935, נעצרו פרסטס ובונפים על ידי משטר ה"המדינה החדשה" (Estado Novo) בעל המאפיינים הפשיסטיים, שבראשו עמד ז'טוליו ורגאס. בנאריו הורתה לחברי מפלגתה להוציא להורג את אשתו הצעירה של בונפים, אלווירה, שנחשדה בבגידה.
לאחר זמן נעצרה בינאריו והוסגרה לשליחי הגסטפו בברזיל. למרות לחצים בין-לאומיים על ברזיל וגרמניה, בספטמבר 1936, הועברה בנאריו, שהייתה בהריון מתקדם, חזרה לגרמניה הנאצית בספינת משא, שעל קברניטה נאסר לעגון בנמלים בהם היה חשש לשחרורה בלחץ פעילים קומוניסטים. בנריו נכלאה מיד עם הגעתה לגרמניה וילדה בכלא בנובמבר 1936 את בתה, אניטה לאוסדיה פרסטס. כל זמן שהניקה, הותר לה להחזיק בתינוקת. לאחר מכן הועברה התינוקת לבית יתומים ובהיותה בת 14 חודשים הצליחו סבתה, לאוסדיה פרסטס ודודתה לשחררה ולהביאה למקסיקו, שם גדלה בהשגחתם.
בפברואר 1938 נשלחה בנאריו למחנה הריכוזליכטנבורג שליד ויטנברג. במבצר זה מימי הביניים, שקדם למחנה הריכוז המרכזי של הנשים, אולגה הוצבה בבידוד. היא נשלחה במשלוח הראשון מליכטנבורג לרבנסברוק באביב 1939, והייתה גיבורה גדולה בשני המחנות. היא הוסמכה כ"בלוקלטסט", האחראית על קבוצת נשים פרועה, שאותה ארגנה. למרות הסבל שלה, אולגה ביצעה מעשים רבים שהרימו את רוח הנשים ושיפרו את מצבן. בין היתר, הכינה אטלס סודי קטן כדי ללמד אסירים אחרים על גאוגרפיה ועל המלחמה, ואטלס מפורט להפליא זה נמצא כיום בארכיון רבנסברוק. היא גם שיתפה פעולה בעיתון חשאי ועזרה לארגן עוד לחם ומרגרינה לנשים במרפאה. ב-1942 נרצחה אולגה בגז במחנה השמדה נסיוני בברנבורג.[1]
מורשתה
במזרח גרמניה זכתה דמותה של בנאריו להערצה ולהנצחה בכך שנקראו על שמה בתי ספר, בתי חרושת ורחובות בערים שונות, ביניהן ברלין.
הסופר הברזילאי המצליח, פרננדו מוראיש, ערך תחקיר מקיף על חייה וכתב ב-1985 ספר בשם "אולגה" שזכה להצלחה ותורגם גם לשפות זרות. על בסיס ספר זה, יצא לאור ב-2004 סרט ברזילאי באותו שם שבוים על ידי ז'יימה מונז'רדים. את תפקיד אולגה בנאריו גילמה השחקנית קמילה מורגאדו שזכתה לתשבחות על משחקה. עוד לפני כן, ב-1992, הופק סרט גרמני העוסק בחייה, בבימויו של גאליפ לאיטניר, בשם "Olga Benário – Ein Leben für die Revolution" (אולגה בנאריו, חיים למען המהפכה).
ב-2006 הועלתה בסאו פאולו האופרה "אולגה" בהלחנתו של המלחין הברזילאי ז'ורז'ה אנטונש. בנאריו אף הייתה הנושא באופרה "Entre la Piel y el Alma" שהועלתה בגלאזגו שבסקוטלנד ב-1992. בספרו מ-1942, "לואיס קרלוס פרסטס אביר התקוה" (Vida de Luis Carlos Prestes), משווה אותה הסופר הברזילאי ז'ורז'י אמאדו, לאנה ריביירו דה סילבה – אשתו האורוגוואית של ג'וזפה גריבלדי.
האמן הישראלי גרשון קניספל יצר ליטוגרפיות גדולות ממדים, להן הוא קרא "אולגה מובלת להוצאתה להורג".[2]
רוברט כהן, "הפושעים וקורבנם: דו"ח של הגסטפו על אולגה בנריו, קומוניסטית יהודייה שנמסרה לנאצים בידי השלטונות בברזיל", בתוך "ילקוט מורשת" מס' 99, עמו' 59–333, בהוצאת מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ', דצמבר 2018.
