שטחו של האגם כ-400 דונם, והוא מתמלא במים רק לאחר שיורדת כמות מספקת של גשם. בתקופות שבהן אין יורד גשם, רק מקצתו מכוסה במים. הזפת שבקרקעית האגם קשיחה יחסית, וניתן ללכת עליה, אף שניתן למצוא גם זפת נוזלית וטובענית, בדומה לזפת המצויה מתחת לפני השטח. עומק הזפת המרבי באגם מגיע ל-76 מטרים.
האגם נוצר כתוצאה מטקטוניקת הלוחות, שגרמה לירידת הלוח הקריבי מתחת ללוח הדרום-אמריקאי. כתוצאה מכך, פרץ נפט ממעמקי האדמה אל פני הקרקע. המגע עם האוויר גרם להתפוגגות כמה מרכיבי הנפט, ומה שנותר הוא הזפת.
התושבים הילידים הציגו את האגם לוולטר ראלי בביקורו באי ב-1595, והוא השתמש בזפת לאיטום ספינותיו. בביקורו השני, ב-1617, הביא עמו מהזפת לבריטניה. כרייה ממוסדת ומשמעותית יותר החלה רק ב-1867, ולפי ההערכות נכרו עד כה כ-10 מיליון טונות. חברת לייק אספלט אוף טרינידד אנד טובגו, שנוסדה ב-1851 והולאמה ב-1978, מבצעת את הכרייה ואת הפקת האספלט. לאורך השנים שימש האספלט שהופק מהאגם לסלילת כבישים בלמעלה מ-50 מדינות, ובהן ארצות הברית, בריטניה, הודו, יפן, מצרים וסינגפור. על פי הערכות, נותרה באגם עוד כמות דומה של זפת, ובקצב הכרייה הנוכחי, היא יכולה להספיק לעוד 400 שנים.
שתי אגדות של אינדיאנים בני ארוואק מייחסות את יצירת האגם לזעם האלים. לפי אגדה אחת, קליפאריה, בתו של צ'יף מקומי, ברחה לחיות עם אהובהּ, בן שבט אחר. אביה, קליסונה, הגיע בעקבותיה לכפר, חטף אותה בחזרה, והחזיר אותה לביתו כשהיא קשורה לסוס. האל המכונף פימלונטאס זעם על כך, קבר את כפרו של קליסונה מתחת לאדמה, וכיסה אותו בזפת. לפי האגדה השנייה, בני שבט שכבשו את האזור חגגו את ניצחונם בסעודה גדולה בה ניזונו מבשר קוליברים, שבנוצותיהם השתמשו כדי לקשט את עצמם. גם לפי אגדה זו, הטביע פימלונטאס את כפרם בזפת, וזאת משום שבחגיגתם זו שכחו שלפי המסורת, הקוליברים הם נשמות אבותיהם.
