אברהם ברק סאלם (1882 – 1967) היה לאומן הודי וציוני,[1] עורך דין ופוליטיקאי, ואחד היהודים הקוצ'ינים הבולטים ביותר במאה העשרים. הוא היה צאצא של עבדים משוחררים, והיהודי הקוצ'יני הראשון שנעשה עורך דין. הוא עבד בארנאקולם, שם השתמש לבסוף בסאטיאגרהא, מחאה לא אלימה, כדי להילחם באפליה בקרב היהודים כנגד בני עדתו. הוא היה פעיל באיגוד המסחר ופעיל למען מטרות הודיות לאומיות, ומאוחר יותר נמשך לציונות. לאחר שביקר במנדט הבריטי בשנות ה-30 של המאה העשרים עזר לארגן את עלייתם של רוב היהודים הקוצ'ינים לישראל עד 1955. הוא נשאר בקוצ'י לשארית חייו.
ראשית חייו
סאלם נולד ב-1882 למשפחה יהודית בקוצ'ין, שהייתה אז נסיכות קטנה בהודו הבריטית, (כיום במדינת קרלה). משפחתו נחשבה מן ה"משוחררים", שמשמעו עבדים לשעבר, בדרך כלל כאלו שהובאו מספרד או אירופה. היהודים הפארדסים ("הזרים") של קוצ'ין הם יהודים ספרדים שהגיעו אליה החל מהמאה ה-16 בעקבות גירוש ספרד, והמשוחררים ברובם הגיעו איתם. הפארדסים נהגו להפלות את המשוחררים בקהילה היהודית, שנחשבו במעמד נחות בבית הכנסת פארדסי בקוצ'ין, והורשו לשבת רק על הרצפה או על המדרגות מחוץ למבנה. מעבר לאפליית המשוחררים, הייתה במשך מאות שנים גם הפרדה אתנית בין הפארדסי שנחשבו "לבנים" ליהודי מלבר, הקהילה היהודית העתיקה של קוצ'ין, שנחשבו "שחורים". ההפרדה נבעה במקור משוני תרבותי, מאחר שאף צד לא ערער על מוצאם היהודי הביולוגי הזהה של שני הצדדים, אולם עם הזמן קיבלה ההפרדה אופי של הפרדה על בסיס צבע עור.
סאלם גודל בידי אמו, ולמד בקולג' המהראג'ה בארנאקולאם. הוא עבר לצ'נאי כדי לקבל תואר בוגר באמנויות, ובכך הפך לבוגר האוניברסיטה הראשון מקרב המשוחררים.[2] בזמן שהיה בצ'נאי, גם קיבל תעודת בוגר במשפטים, והיה לראשון שקיבל תואר שכזה מבין יהודי קוצ'ין.[3] לאחר מכן הוא שב לבית המשפט המרכזי של קוצ'ין בארנאקולם להתמחותו כעורך דין.
אקטיביזם
ליהודי מלבר היו שבעה בתי תפילה. ליהודים הלבנים היה אחד, בית הכנסת פארדסי, שבמשך מאות שנים היה חסום בפני מי שנחשבו לא טהורים. היהודים הלבנים נהגו להתחתן בתוך העדה, ובכך פסלו גם את המשוחררים וגם את יהודי מלבר (שגם הם עצמם התחתנו רק בתוך העדה, ופסלו את העדות האחרות לנישואין). המשוחררים נאלצו לשבת באחורי בית הכנסת או בחוץ. ההפרדה דמתה לאפליה ההודית נגד האסטות הנמוכות, שניתן לראות לפעמים גם בכנסיות הנוצריות בהודו.
סאלם נלחם נגד האפליה הזו בכך שהחרים את בית הכנסת לזמן מה. הוא השתמש בסאטיאגרהא (מחאה לא אלימה) כדרך להילחם באפליה מתוך הקהילה. הדבר הוביל לכך שהיו אנשים שהתייחסו אליו כ"גנדי היהודי".[4] עד אמצע שנות ה-30, מנדלבאום מדווח כי רבים מהאיסורים הישנים קרסו, והדבר שיקף שינויים דומים שאירעו בחברה ההודית כולה.[5]
סאלם שירת במועצה המחוקקת בנסיכות קוצ'ין מ-1925 עד 1931 ושוב מ-1939–1945. הוא תמך בתנועת איגוד המסחר שהייתה אז בהתהוות, והיה לאומן הודי פעיל. בסוף 1929 הוא השתת, במפגש לאהור של הקונגרס הלאומי ההודי, שם עברה החלטה הקוראת לעצמאות מוחלטת מהראג' הבריטי.[3]
לאחר שביקר בפלשתינה-א"י ב-1933, החל סאלם להימשך למטרה הציונית. לאחר עצמאות הודו ב-1947, פעל סאלם לקידום עלייה לישראל בקרב יהודי קוצ'ין. ב-1953 הוא ביקר בישראל כדי לנהל משא ומתן מטעם היהודים ההודים שרצו לעלות. פעילות זו גם סייעה להורדת מחיצות בין קהילות יהודי קוצ'ין.[6] לאחר העלייה לישראל נחשבו כולם עולים חדשים, ורבים מהם השקיעו מאמצים רבים בהיטמעות בחברה הישראלית.
אף על פי שרוב האוכלוסייה היהודית העתיקה של קוצ'ין עזבה לבסוף ועלתה לישראל עד 1955 (ובמקרה של רבים מן היהודים הלבנים, לצפון אמריקה ואנגליה), סאלם חי בקוצ'ין עד מותו ב-1967. הוא נקבר בבית הקברות היהודי הלבן בג'ו טאון בקוצ'ין.
הנצחה
- הכביש הסמוך לבית הקברות הלבן בקוצ'י נקרא על שמו של סאלם.[3]
לקריאה נוספת
- James Chiriyankandath (2008). "Nationalism, religion and community: A. B. Salem, the politics of identity and the disappearance of Cochin Jewry", Journal of Global History, 3, pp 21–42, doidoi:10.1017/S1740022808002428
- Edna Fernandes. The Last Jews of Kerala. Portobello Books, 2008.
- Katz, Nathan (2000). Who are the Jews of India?. Berkeley, CA: University of California Press.
הערות שוליים
