אבלה נפשי וחשך תארי היא סליחה לצום גדליה שחיבר רב סעדיה גאון. הסליחה נכללה על ידו בסידור רב סעדיה גאון, ונפוצה במרבית עדות ישראל, כחלק מסדר הסליחות לצום גדליה. בנוסח הספרדים הסליחה נאמרת בסליחות לצום גדליה בתפילת שחרית, ובנוסח אשכנז לענפיו היא נאמרת בסליחות שבאשמורת הבוקר. הסליחה מתארת את השלמת חורבן בית ראשון בהריגתו של גדליה, שגרמה לביטול היישוב היהודי האוטונומי האחרון שהושאר בארץ באישור מלך בבל, והיא מסתיימת בתחינה לגאולה ולמחילת העוונות. הסליחה בנויה באקרוסטיכון לפי סדר האלפבית העברי. החריזה היא בכל ארבע שורות, ושתי האותיות האחרונות (ש ות) כפולות[1].
החריזה המבנה והלשון הם בדרכו הפיוטית של רב סעדיה גאון שמהווה ציון דרך במעבר בין סגנון הפיוט של רבי אלעזר הקליר לבין סגנונה של שירת ספרד, שמחבריה (ובהם תלמידו דונש בן לברט) היו ממשיכי דרכו של רס"ג בשטח הדקדוק והשירה.
אָבְלָה נַפְשִׁי וְחָשַׁךְ תָּאֳרִי
|
אָבְלָה נַפְשִׁי וְחָשַׁךְ תָּאֳרִי. בֵּית תִּפְאַרְתִּי כְּנָשַׁף בּוֹ הָאֲרִי. גַּם פְּלֵיטָתִי אֲשֶׁר עָזְבוּ וּשְׁאֵרִי. דֹּעֲכוּ כְּהַיּוֹם בִּשְׁלשָׁה בְּתִשְׁרִי:
הָאֵשׁ וְהַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים שְׁטָפוּנוּ בְּדָלְקָם. וּבָסְסוּ מִקְדָּשׁ[2] וּבָזְזוּ חֶלְקָם. זִקְנֵי שְׁאֵרִית אֲשֶׁר פָּלְטוּ מִיּוֹם נָקָם. חֻבְּלוּ עַתָּה בְּיוֹם צוֹם גְּדַלְיָה בֶּן אֲחִיקָם:
טֹרְפוּ דַלַּת עַם הָאָרֶץ. יֶתֶר הַגָּזָם אָכַל הָאַרְבֶּה בְּמֶרֶץ. כּוֹרְמִים וְיוֹגְבִים[3] פְּקֻדַּת מַרְגִּיז הָאָרֶץ[4]. לֹהֲטוּ וְלֹא הָיָה בָם גּוֹדֵר גָּדֵר וְעוֹמֵד בַּפֶּרֶץ:
מָה אֲסַפֵּר וְאַנְחוֹתַי עֲצוּמוֹת. נָקְטָה נַפְשִׁי וּמַקְהֵלוֹתַי עֲגוּמוֹת. שְֹרִיגֵנוּ אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ מִיקוֹד אֵשׁ לְתַעֲצוּמוֹת. עוֹד הֵם לֹא נִתְקַיְּמוּ וְנֻתָּשׁוּ בְּחֵמוֹת:
פָּנֶיךָ עַד מָתַי מִמֶּנּוּ תַּסְתִּיר. צִוְחָתֵנוּ שְׁמַע וַאֲסִירֵינוּ תַּתִּיר. קָדוֹשׁ בִּיטָה כִּי אֵין בַּעֲדֵנוּ מַעְתִּיר. רְאֵה בְּדַלּוּתֵנוּ וְשִׁבְחֲךָ בְּפֶה נַכְתִּיר:
שֻׁדַדְנוּ מִדּוֹר לְדוֹר וּמִקֵּץ לְקֵץ. שֹׁרֶשׁ צֶפַע מְעוֹפֵף אוֹתָנוּ עוֹקֵץ. תַּקִּיף לְמִשְׁפָּטֵנוּ הָעֵר וְהָקֵץ. תְּכַפֵּר לַעֲוֹנוֹתֵינוּ וְתֹאמַר קֵץ:
|
|
|
|
|
הרקע לשיר - רצח גדליה
לאחר כיבוש ממלכת יהודה בידי הבבלים, הוגלה רוב העם היהודי, ובמיוחד נכבדי העם, לבבל, ואילו בארץ נשארו מעטים מדלת העם, ששימשו כורמים ויוגבים. נבוכדנצר השני, מלך בבל, הציב את גדליה בן אחיקם לשליט על שארית הפליטה אשר נותרה בארץ יהודה. גדליה אסף והנהיג את כל פליטי החורבן, ושכנע את יושבי יהודה לאסוף את היבולים, ואף קיבל גיבוי מירמיהו הנביא שהצטרף אליו למצפה[5].
כפי שמתואר בספר ירמיה[6], גדליה נרצח בידי קבוצת יהודים בהנהגת ישמעאל בן נתניה, שהיה נצר לשושלת המלוכה. גדליה הוזהר על הצפוי להתרחש מפי נאמניו, מפקד הצבא יוחנן בן קרח ואנשיו, שהזהירו אותו מפני ישמעאל. יוחנן אף ביקש כי גדליה יקדים להרוג את ישמעאל בפעולת מנע, אך גדליה לא האמין לו וסירב להצעתו. גדליה נרצח כשישב במצפה (כנראה נבי סמואל של היום), ואיתו נטבחו גם תומכיו ואף החיילים הבבליים שהיו מוצבים שם. הרצח, שנעשה בעיצומה של סעודה שערך גדליה לישמעאל בן נתניה ואנשיו, נעשה בהכוונת בעליס מלך עמון.
ברצח גדליה בא הקץ לקיומה של אוטונומיה יהודית כלשהי בארץ ישראל לאחר חורבן הבית הראשון. הרצח גרם לדלת העם תחת ממשלתו של גדליה בן אחיקם להתפזר. מקצתם ירדו למצרים, מחשש לתגובת הבבלים. בכך הושלם חורבן הבית הראשון, ולא נותרה כל ריבונות יהודית בארץ ישראל למשך כחמישים שנה, עד ימי שיבת ציון.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ בנוסח הספרדים נוספה בסוף הסליחה מחרוזת מעבר המעבירה ל"אל מלך יושב על כיסא רחמים". מחרוזת זו איננה חלק מהסליחה המקורית, והיא חתומה 'יוסף'.
- ^ על פי לשון הכתוב בספר ישעיהו, פרק ס"ג, פסוק י"ח: "צָרֵינוּ בּוֹסְסוּ מִקְדָּשֶׁךָ"
- ^ על פי ספר מלכים ב', פרק כ"ה, פסוק י"ב אלה התפקידים החקלאיים שעבורם הושארו יהודים אלה בארץ
- ^ כך מתואר מלך בבל בספר ישעיהו, פרק י"ד, פסוק ט"ז
- ^ ספר ירמיהו, פרק מ', פסוק ו'
- ^ ספר ירמיה, פרק מ"א, ובקיצור רב יותר בספר מלכים ב', פרק כ"ה, פסוקים כ"ב–כ"ו
