אָבֵל כְּרָמִים היא עיר בקרבת רבת-עמון הנזכרת בסיפור יפתח הגלעדי אשר רדף אחרי העמונים[1]. בתרגום יונתן: ”מישר כרמיא”.
עדויות מהעבר
אוסביוס מציין שאבל כרמים נמצאת שישה מילים מרבת עמון, ומציין שבקרבתה יש נהר גדול[2]. הירונימוס ציין את אבל כרמים כנמצאת שבעה מילין מרבת עמון[3] וציין שיש גפנים רבים סביבו[4].
זיהוי העיר
לפי שמה נרמז שאבל כרמים הייתה באזור של גידול רב של גפנים[5].
רוב החוקרים סוברים שאבל כרמים הייתה על הגבול בין ארץ בני עמון לבין נחלת ישראל בדרום הגלעד בתחום נחלת שבט גד[6]. זיהוי אחד ממקם את אבל כרמים עם נַאעוּר, שכן באזור זה קיימים גידולי גפנים עד היום[6]. זיהוי אחר ממקם את אבל כרמים בח'רבת א-סוק בדרך המובילה בין רבת עמון לחשבון, באזור נחל חשבון, על סמך הקרבה שציין אוסביוס לנהר.
אחרים משערים שאבל כרמים היא אבל מחולה. לדעת יהוסף שוורץ בספרו תבואות הארץ, זיהוי זה אינו נכון. לשיטתו אבל כרמים היא אבל ערב הנזכרת במסכת פסחים דף ע"ב עמוד א'[7].
לקריאה נוספת
- חיים רבין, זוטות אטימולוגיות, תרביץ, כרך ל"ג, חוברת ב', טבת-תשכ"ד, 117-109.
הערות שוליים
- ^ ספר שופטים, פרק י"א, פסוק ל"ג
- ^ גרשון גליל, עולם התנ"ך: שופטים, דוידזון עתי, תל אביב, 1995, עמ' 105.
- ^ אנציקלופדיה מקראית, כרך א', ערך אבל כרמים, עמ' 37-38
- ^ אבל כרמים, הצפירה, 18 ביולי 1882
- ^ מנשה הראל, קדמוניות ארץ ישראל: הביוגרפיה של העם על פי הגאוגרפיה של הארץ, אור יהודה, זמורה ביתן, 2005, עמ' 150.
- ^ 1 2 גרשון גליל, עולם התנ"ך: ישעיה, דוידזון עתי, תל אביב, 1996, עמ' 91.
- ^ יהוסף שוורץ, תבואות הארץ
