The Holy Bible הוא האלבום השלישי של להקת הרוק הוולשית מאניק סטריט פריצ'רז. האלבום שוחרר באוגוסט 1994. הוא נחשב כיום לקלאסיקה רוק אלטרנטיבית, בעיקר בגלל האווירה האפלה והמטרידה של היצירה. זהו האלבום האחרון של הלהקה שהוקלט עם ריצ'י ג'יימס אדוארדס.[1]
תוכן ומשמעות
The Holy Bible מאופיין בעיקר במנגינות הלא שגרתיות, אנטי מלודיות ובטקסטים האפלים ביותר, שנכתבו כמעט אך ורק על ידי אדוארדס שהיה מאושפז תכופות במוסדות לחולי פש. הכותרת The Holy Bible משקפת את הסרקזם המר שמלווה חלק מהשירים. אדוארדס מסביר את הסיבה לתואר זה בכך שכמו שהתנ"ך הכיל את האמיתות של ימיו בעבר, The Holy Bible מכיל גם את האמיתות של ימינו. האלבום עוסק בנושאי טאבו כמו מיזנתרופיה, שואה, דיכאון ופגיעה עצמית, למרות שקשה מאוד להבין את המשמעות של המילים בחלק מהשירים. כמעט כל שיר באלבום מתחיל בדגימה מדוברת מסרטים עלילתיים, סרטים דוקומנטריים או ראיונות.
האלבום זכה לשבחים חסרי רסן מצד המבקרים (בעיקר בבריטניה)[2] והלהקה זכתה לביקורת על הופעתה דמוית הגרילה בקונצרטים ובקליפים של Faster, Revol ו-She Is Suffering.
כל המילים נכתבו על ידי ריצ'י ג'יימס אדוארדס וניקי ווייר, השירים הולחנו על ידי ג'יימס דין ברדפילד ושון מור.
האלבום המשיך לזכות לשבחים בשנים שחלפו מאז יציאתו. בשנת 2000 דירגו המבקרים של מגזין המלודי מייקר אותו במקום ה-15 ברשימת 100 האלבומים המובילים בכל הזמנים [3] ו-Kerrang! הציב אותו במקום העשירי ברשימה דומה חמש שנים מאוחר יותר. הוא גם נשאר פופולרי בקרב הציבור הבריטי - בשנת 2005 הוא עמד בראש משאל הבי.בי.סי של האלבומים האהובים על הצופים.[4]
האלבום מופיע גם ברשימת "1000 אלבומים שאתה חייב לשמוע לפני שאתה מת" של הגארדיאן. בטקס פרסי ה-NME לשנת 2015, זכה האלבום ב"מהדורה המחודשת של השנה" למהדורת יום השנה ה-20 שלו. בן פטשניק מ"Drown in Sound" אמר מאוחר יותר שבזמן יציאתו, האלבום "לא נמכר במיוחד, אבל השפעתו הורגשה מאוד על ידי כל מי שאי פעם בא במגע עם הלהקה", ושהוא הוא כעת "יצירת מופת [...] צליל של אדם אחד בקבוצת חברים מלוכדת שמתפרקת לאט ומשתמש בייסורים שלו כדי ליצור כמה מהאמנות המבריקה ביותר שיצאו בקנה מידה גדול כמוזיקה בשנים האחרונות [ ...] זה לא מכתב התאבדות, זו אזהרה."
בדיון בין הסופר דניאל לוקס, והמבקר המוזיקלי גיא מנקובסקי, תואר האלבום כ'הפוסט-פאנק ביותר מבין האלבומים' בכך ש'דרוש את רעיון הפאנק ש'כולם יכולים לבטא את עצמם והם לא צריכים להיות מוסו כדי לעשות את זה' ומלכד את זה עם האינטלקטואליזם הפוסט-פאנקי שראתה שאמנים בתנועה ההיא פונים לסופרים כמו ג'יי ג'י באלארד כדי לקבל תשובות'. מנקובסקי הוסיף "אני חושב שהמרקמים באלבום הם מאוד 'אחרי פאנק' - יש להם את האכזריות של הפאנק אבל הם בעלי ניואנסים יותר, כדי לשקף מצב נפשי בעייתי."
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
.svg){kind=logo}
