האלבום מכיל 12 שירים ששניים מהם יצאו לראשונה כסינגלים. באלבום שתי גרסאות כיסוי, לשיר "Let it Be", ו-"'Everybody's Talkin". את השירים כתב לבדו ביל וית'רס בין השנים 1970 ל-1971, והם מדברים ברובם על אהבות קודמות שלו (כמו בשיר "Aint No Sunshine") או פרידות קשות (כמו בשיר "Hope She'll Be Happier"), אף על פי שישנם כמה שירים שמדברים על נושאים אחרים הקשורים לחייו של ווית'רס (כמו השיר "Grandma's Hands" שמדבר על מותה של סבתו, או השיר "Harlem" שמדבר על ילדות בשכונת הפשע הארלם שבניו יורק).
רקע
בשנת 1976 עבר ווית'רס ללוס אנג'לס במטרה לקדם הקריירה המוזיקלית שלו. שם הוא החל לבסס את מעמדו כמוזיקאי, והופיע במועדוני לילה והקליט חלק משיריו הראשונים. ב-1970 הוא חתם על חוזה ההקלטות הראשון שלו עם חברת sussex ובהפקתו של בוקר ט. ג'ונס - ולאחר עבודה של כמעט שנה הוציא ווית'רס את האלבום. בתוך כשנה מיציאת האלבום הוא נמכר כבר במיליון עותקים, וזיכה את ווית'רס ב"פרס גראמי למוזיקה" הראשון שלו, מתוך שלושה שבהם זכה בהמשך. לאחר הצלחת האלבום.
ביקורות
מלבד פרס גראמי למוזיקה שקיבל על האלבום, עיתונים רבים נתנו ביקורות חיוביות ביותר על האלבום: אתר האינטרנט Allmusic, שמדרג מיליוני אלבומים ושירים, דירג את האלבום בארבעה וחצי כוכבים מתוך חמש[1]; מגזין האינטרנט PopMatters דירג את האלבום ב-8 מתוך עשרה כוכבים[2]; המגזין הבריטי Uncut דירג אותו בחמש מתוך חמישה כוכבים[3].
מגזין ה'רולינג סטון'הבריטי מיקם את האלבום במקום ה-208 מתוך 500 האלבומים הטובים בכל הזמנים[4].
.svg){kind=logo}
