הוא נכנס לשירות בשנת 1951, בחיל האוויר האמריקאי ובפיקוד האוויר האסטרטגי, והיה עמוד השדרה של פיקוד האוויר האסטרטגי עד שנות ה-60 המוקדמות, ויצא משירות כמפציץ בשנת 1965. הוא המשיך לשרת עד שנת 1969 כמטוס צילום, ועד לשנת 1977 שימש לבדיקת אקלים ומזג אוויר.
פיתוח
בסוף מלחמת העולם השנייה פתח חיל האוויר האמרקאי במכרז לפיתוח מפציץ סילוני ראשון. טכנולוגיית הסילון הייתה בראשיתה ומנועי הסילון היו בוסריים, וגם המתקדמים שבהם היו חלשים מאוד וזוללי-דלק. החברות קונבייר, נורת' אמריקן, בואינג ומרטין נגשו למכרז. בעוד המתחרות הלכו על עיצוב פשטני: גוף דק יחסית, כנפיים ישרות ועליהן כמה וכמה מנועים בתוך תאים מרובעים גדולים. בואינג לקחה מספר חידושים מתעשיות התעופה הגרמניות כמו כנפיים משוכות לאחור.
המטוס היה חידוש גדול ופריצת דרך טכנולוגית עבור חיל האוויר האמריקאי לעומת מפציצי הבוכנה ששירתו בחילות האוויר המערביים במלחמת העולם השנייה, וכל ההיסטוריונים מסכימים שהעיצוב הזה היה אחד החשובים ביותר בהיסטוריה של התעופה: כשהכנף דקה ומשוכה לאחור, צריך מנוע פחות חזק כדי לדחוף את הכלי באוויר, וכשבית המנוע מופרד במתלה עם חתך זרמי (פיילון), תוספת התנגדות האוויר מינימלית. ברבות הימים, אומצה התצורה הזאת במטוס הנוסעים הסילוני הראשון של בואינג, ולאחר מכן - כמעט בכל מטוס סילון גדול שהוא.[2]
שירות מבצעי
B-47 ממריא באמצעות רקטות
ב-1951 נכנס המטוס לשירות פיקוד ההפצצה האסטרטגי של חיל האוויר האמריקאי. ארצות הברית רצתה לאיים על ברית המועצות, ולהציב את המפציצים קרוב למדינות הגוש הסובייטי.
עם זאת, באמצע שנות ה-50 התוכנית נזנחה. בואינג ייצרה יותר מאלף מטוסים, לברית המועצות כבר היו באותו שלב טילי נ"מ ראשונים שמסוגלים להגיע אליו, ומטוסי המיג 17 החדישים היוו גם הם איום.
לאור זאת, קיבל ה-B-47 פרופיל משימה חדש: כעת היה עליו לטוס בגובה נמוך, כך שרכסי הרים יסתירו את המטוסים מהמכ"מ הסובייטי. לאחר החדירה לשטח אויב, הוא יתקרב לאזור המטרה ואז ינסק בבת אחת וישחרר את הפצצות; המפציץ יבצע תמרון לולאה ויברח, בעוד פצצות האטום מחסלות את היעד.
אלא שהמטוס כלל לא תוכנן לאווירובטיקה או לטיסה נמוכה ממושכת. תוך כמה חודשים התרחש מספר רב של תאונות: במטוס אחד התפרקו שתי הכנפיים; מטוס אחר היה בדרך למפגש עם מטוס תדלוק, והתפרק באוויר רגע לפני שהתחבר לצינור הדלק; עוד ועוד מפציצים נשברו באוויר. לפעמים נפלו המנועים מן הכנפיים, לפעמים קרס הזנב, לפעמים התפורר המטוס כולו כמעט בבת אחת. בין 1956 ל-1958 אבדו כך חמישים ושמונה מטוסים על צוותיהם. הסיבה הייתה עייפות החומר, שכן המטוסים נחשפו לעומסי מבנה עצומים.
עם השנים אספו חוקרים פיסות מידע שהותרו לפרסום ולחברו אותן חומרים מודלפים על מנת ללמוד את היקפי האבידות האמיתיים: נראה כי עד שהוצא המטוס משירות ב-1969, אבדו בתאונות 203 כלים מתוך 2,032 שנבנו, ונהרגו 464 אנשי צוות (באוויר ועל הקרקע), וזאת מבלי שהמפציץ השתתף במלחמה כלשהי. גרסת סיור שלו, RB47, ביצעה גיחות צילום רבות (במהלכן הופלו כמה וכמה מטוסים).
