צריף בשער העליייה, נשים מבשלות על פרימוסים במרכז הצריף, במעבר בין המיטותבתי שכונת שער העלייה, מבט מפארק הכטספן לשכת העלייה מטעם הסוכנות היהודית בחיפה ראשית שנות ה-50
שער העלייה היה יישוב קליטה ומחנה מיון לעולים בכניסה לעיר חיפה[1][2], ששימש כמחנה ממיון מרכזי לעולים שהגיעו לארץ בעלייה ההמונית שהחלה מיד לאחר קום מדינת ישראל. המקום שימש כמחנה הקליטה הגדול ביותר של עולים לישראל[1]. שמו הרשמי היה "מחנה שער העלייה", אך רבים קראו למקום שנים רבות גם "סנט לוקס"[3], בשנת 1958 צורף שטחו לעיר חיפה[4].
היסטוריה
במהלך שנת 1948 עברו העולים לישראל שהגיעו לנמל חיפה שרשרת קליטה מיד בהגיעם לנמל, שכללה חיטוי בדי-די-טי, ארוחה קלה, הנפקת תעודת זהות, קבלת חיסונים, מעבר במכס, והפניה והסעה למחנה עולים. על מנת להקל על העולים, שנאלצו לעבור שרשרת קליטה ארוכה לאחר מסע מעייף, הוחלט בתחילת 1949 לשנות את התהליך, ולהעבירם ישירות מהנמל למחנה קליטה ומיון ולבצע בו את כל שרשרת הקליטה[5].
במרץ 1949 הוסב המחנה הצבאי הבריטי "סנט לוקס" למחנה לקליטת העולים בשטח של 200 דונם. 353 העולים באונייה "קדמה" שהגיעה ממרסיי היו הראשונים שהגיעו למחנה ב-14 במרץ 1949. המחנה שימש את השלטונות לביצוע הליכים פורמליים הכרוכים בעלייה, כגון ביקורת גבולות, בדיקת מסמכים שונים, וביקורת מכס. כמו כן נערכה בו ביקורת בריאות כללית, שכללה בדיקות דם, חיסונים, שיקוף ריאות וחיטוי.[6][1] משנת 1952 ועד 1960 שער העלייה גם שימש כמרכז הגדול בארץ לטיפול בילדים עם גזזת.[7][1].בשנה הראשונה הכיל המחנה בין 5,000 ל-6,000 בני אדם שעברו הליכי מיון. בסך הכול עברו במחנה בשנה הראשונה 114,581 אנשים[8].
ב-18 החודשים הראשונים לפעולתו עברו במחנה כ-200,000 עולים[9]. בתחילת 1951, עם התגברות העלייה מעיראק, פונו המשפחות מהמעברה במחנה המעצר בעתלית, והמחנה הוסב למחנה קליטה ומיון של עולים שכונה "שער עלייה ב'" במטרה להוריד את העומס משער העלייה[10].
תהליך המיון במחנה נועד להיות בן חמישה ימים, שלאחריהם יצא העולה כאזרח ישראל, חבר בקופת חולים ובהסתדרות, ולעיתים אף הפניה למקום עבודה[9]. למרות זאת, לרוב שהו העולים במחנה 10 ימים ויותר[8] והיו עולים ששהו במחנה זמן רב יותר מסיבות שונות, למשל עקב סירובם של העולים לעזוב את המחנה או בשל קשיי קליטה. כך, ב-9 באוגוסט1951, פרץ מרד במחנה לאחר שאלפי עולים מעיראק סירבו להתפנות למעברות לאחר שהייה של חודשיים במחנה. לאחר איומי המשטרה נענו אלפיים איש ועזבו את המחנה, כשהאחרים התנגדו להעברתם בכוח.
העובדים במחנה חויבו לדבר עברית, וזכו לצורך זה בהכשרה מיוחדת בקורסים ייעודיים. יותר מ-40 מוסדות טיפלו בקליטת העולים במחנה, שנוהל בידי יהודה וייסברגר. כ-62 אחוז מהעולים בעלייה ההמונית עברו במחנה שער העלייה. המחנה המשיך לפעול גם לאחר תום העלייה ההמונית, ובדצמבר 1953 שהו בו כ-1,000 עולים[11]. בתחילת שנת 1962 נסגר המחנה והעולים האחרונים ששהו בו הועברו לטיפול עיריית חיפה[12].
לאחר סגירת המחנה הוחל בתכנון והקמת שכונת "שער העלייה"[13].
בשנת 2008 נפתח בשטח המוזנח ששכן ממערב לשכונה בין כביש 4 למסילת הרכבת פארק הכט שהוא פארק נופש פעיל[14]. הפארק תוכנן בדרך שתאפשר לתושבי השכונה גישה חופשית לחוף ים[15].
ב-2021, אושר פרויקט פינוי בינוי בשכונה. במסגרת הפרויקט יהרסו 184 דירות ישנות בבנייני רכבת ברחובות אצ"ל, אנקוה, ברוך כהן וסעדיה פז, ובמקומם יוקם מתחם חדש של יותר מ-800 יחידות דיור[16].
בתרבות
הזמרת חוה אלברשטיין גדלה במקום וכתבה עליו שיר בשם "שרליה", כשם המקום שהיה שגור בפי העולים שלא הבינו עברית ולא ידעו לבטא אותו היטב.
המקום מוזכר גם בספרו של אלי עמיר "תרנגול כפרות".
Rhona D. Seidelman, S. Ilan Troen & Shifra Shvarts (2010) “Healing” the bodies and souls of immigrant children: The Ringworm and Trachoma Institute, Sha'ar ha-Aliyah, 1952–1960, Journal of Israeli History, 29:2, 191-211, DOI: 10.1080/13531042.2010.508956
^במאגר תוכניות בניין עיר של מינהל מקרקעי ישראל בתוכניות משנת 1994 (התכנון להקמת שכונת נווה דוד), תוכנית חפ/במ/1948, מקום התוכנית: חיפה, סנט לוקס
^ברשימת השינויים של הלמ"ס 1948-2004 - בית עולים שער העלייה ב', תחילה (1953) אוחד עם בית עולים שער עלייה א', ובשנת 1958 נכללו שניהם בחיפה (שורות 195 ו-196).
