בסרט מראיין אלכסנדרוביץ' שבעה מהבכירים שעיצבו מערכת זו והשתתפו בה:
תא"ל במיל' מאיר שמגר, שכפרקליט צבאי ראשי בשנים 1961 - 1968 הכין החל מ-1963 את התשתית המשפטית לממשל הצבאי, תחילה כתוכנית מגירה והחל ממלחמת ששת הימים בפועל, ועיצב את אופיו, ושכשופט בית המשפט העליון בשנים 1975 - 1995 דן בכמה מהסוגיות שנוגעות לשלטון הישראלי בשטחים ולבניית ההתנחלויות בהן
תא"ל במיל' דב שפי שכיהן כיועץ משפטי ביהודה ושומרון בשנים 1967 - 1968 וכפרקליט צבאי ראשי בשנים 1979 - 1984
סא"ל במיל' אלכסנדר רמתי שכיהן כיועץ משפטי ביהודה ושומרון (1973 - 1979) וכשופט צבאי (1980 - 1981)
סא"ל במיל' יונתן לבני שכיהן כשופט צבאי בשנים 1976 - 1999
תא"ל במיל' אמנון סטרשנוב, סגן פרקליט צבאי ראשי (1985 - 1987) ופרקליט צבאי ראשי (1987 - 1991)
רב-סרן במיל' יאיר רבינוביץ', תובע צבאי (1977 - 1982) ושופט צבאי (1988 - 1992)
סא"ל במיל' אברהם פכטר, תובע צבאי (1967 - 1970)
כולם מצולמים בסט מינימליסטי שנבנה לצורך הסרט בו הם יישובים ליד שולחן, ועונים על שאלותיו של אלכסנדרוביץ', כשרק קולו נשמע מבלי שהוא מצולם. מאחוריהם נמצא מסך ירוק עליו מוקרנים בחלק מהזמן קטעי ארכיון.
בין קטעי הראיונות משולבים בקטעי קריינות של אלכסנדרוביץ' תיאורים של אירועים ומקרים אליהם הוא מתייחס בראיונות. מדי פעם משולבים גם קטעים שחושפים את עשיית הסרט והערות רפלקסיביות לגביו.
הסרט דן, בין השאר, בעצם הקמת הממשל הצבאי בשטחים והעובדה שהחוקים שחלים על הפלסטינים שם הם מערכת של צווים אותם מוציא צה"ל; בכך שבאזור חלות למעשה מערכות חוקים שונות לגבי פלסטינים וישראלים; בסיטואציה בה שופט הוא חלק ממערכת צבאית, וצריך לשפוט את אויבו; בסוגיית העינויים בחקירות השב"כ ועד כמה השופטים היו מודעים להם; בהחלטות המשפטיות לגבי הקמת ההתנחלויות; ובעצם התפקיד של בג"ץ בעקבות החלטתו של שמגר לאפשר לתושבי השטחים לעתור בפניו כנגד פעולות הממשל הצבאי.
אלכסנדרוביץ' החל לעבוד על הסרט בעקבות ההיחשפות הבלתי אמצעית שלו לבית המשפט הצבאי בעת משפט שהתנהל כנגד נער פלסטיני שהשתתף בסרט תיעודי קודם שלו - "הטיול הפנימי" - ושהואשם בזריקת אבנים. העבודה על הסרט נמשכה כחמש שנים.
במרץ 2012, אסר דובר צה"ל את הקרנתו של הסרט ביחידת בתי המשפט הצבאיים[1].
בתחרות הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי לשנת 2012 וזכה בארבעה פרסים: הסרט הטוב ביותר באורך מלא, התחקיר (אלכסנדרוביץ'), העריכה (נטע דבורקיס) ופרס המוזיקה (קרני פוסטל). הוא הסרט שזכה במספר הפרסים הרב ביותר בתחרות בשנה זו.[3]
ברשימת "עשרת הסרטים שלהם יש בעיני את הסיכוי הטוב ביותר לעמוד במבחן הזמן", שפרסם בדצמבר 2012 המבקר של ה"לוס אנג'לס טיימס", קנת טוראן ניצב "שלטון החוק" במקום החמישי, ביחד עם הסרט הישראלי התיעודי "שומרי הסף".[4]
