רישיון תוכנה הוא כלי משפטי (בדרך כלל על פי דיני חוזים, עם או בלי חומר מודפס), המסדיר את השימוש בתוכנה או בהפצה מחודשת. על פי חוק זכויות היוצרים של ארצות הברית, כל התוכנותמוגנות בזכויות יוצרים, הן בקוד המקור והן בצורות קוד האובייקט, אלא אם כן תוכנה זו פותחה על ידי ממשלת ארצות הברית, ובמקרה זה אין לה זכויות יוצרים.[1] מחברים של תוכנה המוגנת בזכויות יוצרים יכולים לתרום את התוכנה שלהם לרשות הציבור, ובמקרה זה היא גם אינה מוגנת בזכויות יוצרים וכתוצאה מכך לא ניתן לקבל רישיון לה.
רישיון תוכנה טיפוסי מעניק לבעל הרישיון, בדרך כלל משתמש קצה, הרשאה להשתמש בעותק אחד או יותר של תוכנה בדרכים שבהן אחרת שימוש כזה עלול להוות הפרה של זכויות יוצרים בזכויות הבלעדיות של בעל התוכנה במסגרת זכויות היוצרים.
רישיונות תוכנה וחוקי זכויות יוצרים
ניתן לסווג את רוב התוכנות המופצות לפי סוג הרישיון שלה (ראה טבלה).
שתי קטגוריות נפוצות לתוכנה על פי חוק זכויות היוצרים, ולכן עם רישיונות המעניקים למורשה זכויות ספציפיות, הן תוכנה קניינית ותוכנת קוד פתוח וחינמי (FOSS). ההבדל הרעיוני המובהק בין השניים הוא הענקת זכויות לשינוי ושימוש חוזר במוצר תוכנה שהושג על ידי לקוח: תוכנת FOSS מעניקה ללקוח את שתי הזכויות (שינוי ושימוש חוזר), ולכן מצרפת את קוד המקור הניתן לשינוי עם התוכנה ("קוד פתוח"), בעוד שתוכנה קניינית בדרך כלל אינה מעניקה רישיון לזכויות אלו ולכן שומרת את קוד המקור ("קוד מקור סגור").
בנוסף למתן זכויות והטלת מגבלות על השימוש בתוכנות המוגנות בזכויות יוצרים, רישיונות תוכנה מכילים בדרך כלל הוראות המקצות אחריות ואחריות בין הצדדים המתקשרים בהסכם הרישיון. בעסקאות תוכנה ארגוניות ומסחריות, תנאים אלה כוללים לעיתים קרובות מגבלות אחריות, אחריות ויתור על אחריות, ושיפוי אם התוכנה מפרה זכויות קניין רוחני של מישהו.
תוכנות ללא רישיון מחוץ לתחום ההגנה על זכויות יוצרים הן תוכנת נחלת הכלל (PD) או תוכנה שאינה מופצת, אינה מורשית ומטופלת כסוד מסחרי עסקי פנימי.[2] בניגוד לדעה הרווחת, תוכנות ללא רישיון מופץ (לא ברשות הציבור) מוגנות במלוא זכויות היוצרים, ולכן אינן ניתנות לשימוש באופן חוקי (מכיוון שלא ניתנות זכויות שימוש כלל על ידי רישיון) עד שהיא עוברת לרשות הציבור לאחר תום תקופת זכויות היוצרים.[3] דוגמאות לכך הן דליפות תוכנה לא מורשות או פרויקטים של תוכנה המוצבים במאגרי תוכנה ציבוריים כמו GitHub ללא רישיון מוגדר.[4][5] מכיוון שמסירת תוכנות באופן וולונטרי לרשות הרבים (לפני שמגיעים למונח זכויות היוצרים) היא בעייתית בתחומי שיפוט מסוימים (למשל החוק הגרמני), ישנם גם רישיונות המעניקים זכויות דמויי PD, למשל CC0 או WTFPL.[6]
בעלות לעומת רישוי
הרבה בתי תוכנה קנייניים או קוד פתוח מוכרים את עותק התוכנה עם רישיון לשימוש בו. אין העברת בעלות על הטובין למשתמש, אשר אין אחריות לזמינות התוכנה לכל החיים, ואינה זכאית למכור, לשכור, למסור אותה למישהו, להעתיק או להפיץ אותה מחדש הרשת. מונחי ותנאי רישיון יכולים לציין עוד סעיפים משפטיים שמשתמש לא יכול לנהל משא ומתן בנפרד או בדרך של ארגון צרכנים, והוא יכול לקבל או לדחות באופן ייחודי, החזרת המוצר אל הספק.[7] ניתן ליישם זכות זו ביעילות כאשר סמכות השיפוט מספקת זמן חובה לגריעת טובין מיד לאחר הרכישה (כמו בחוק האיחוד האירופי), או פרסום ציבורי חובה של תנאי הרישיון, כדי להפוך אותה לקריאה על ידי המשתמשים לפני שהם רוכשים.
בארצות הברית, סעיף 117 לחוק זכויות היוצרים מעניק לבעלים של עותק מסוים של תוכנה את הזכות המפורשת להשתמש בתוכנה עם מחשב, גם אם השימוש בתוכנה עם מחשב מחייב יצירת עותקים או התאמות אגביים (מעשים שעלול להוות אחרת הפרת זכויות יוצרים). לפיכך, בעל עותק של תוכנת מחשב רשאי כחוק להשתמש באותו עותק של תוכנה. מכאן שאם משתמש הקצה של התוכנה הוא הבעלים של העותק המתאים, אזי משתמש הקצה רשאי להשתמש בתוכנה באופן חוקי ללא רישיון ממפרסם התוכנה.
מכיוון שרבים מהרישיונות הקנייניים רק מונים את הזכויות שיש למשתמש תחת הוראה 17 USC § 117, ובכל זאת מכריזים על נטילת זכויות מהמשתמש, ייתכן שחוזים אלה חסרים התחשבות. רישיונות תוכנה קנייניים לרוב מכריזים כי הם מעניקים למפרסמי תוכנה שליטה רבה יותר על אופן השימוש בתוכנה שלהם על ידי שמירת בעלות על כל עותק של תוכנה אצל מפרסם התוכנה. על ידי כך, סעיף 117 אינו חל על משתמש הקצה, ומפרסם התוכנה רשאי לחייב את משתמש הקצה לקבל את כל תנאי הסכם הרישיון, שרבים מהם עשויים להיות מגבילים יותר מאשר חוק זכויות היוצרים בלבד. צורת הקשר קובעת אם מדובר בשכירות או ברכישה.
הבעלות על מוצרים דיגיטליים, כמו יישומי תוכנה ומשחקי וידאו, מאותגרת על ידי הסכמי ה-EULA "מורשה, לא נמכר" של מפיצים דיגיטליים כמו סטים.[8]באיחוד האירופי, בית הדין האירופי לצדק קבע כי בעל זכויות יוצרים אינו יכול להתנגד למכירה חוזרת של תוכנה שנמכרה דיגיטלית, בהתאם לכלל מיצוי זכויות היוצרים במכירה ראשונה כאשר מועברת הבעלות, ושאלות לפיכך "מורשה, לא נמכר "EULA.[9][10][11][12][13] חברת UsedSoft השווייצרית חידשה את מכירת התוכנה העסקית מחדש ונלחמה על זכות זו בבית המשפט.[14] באירופה, הוראת האיחוד האירופי 2009/24/EC מתירה במפורש לסחור בתוכנות מחשב משומשות.[15]
רישיונות תוכנה קנייניים
סימן ההיכר של רישיונות תוכנה קנייניים הוא שמפרסם התוכנה מעניק שימוש בעותק אחד או יותר של תוכנה במסגרת הסכם הרישיון למשתמש קצה (EULA), אך הבעלות על אותם עותקים נותרה בידי מפרסם התוכנה (ומכאן השימוש במונח "קנייני"). משמעות תכונה זו של רישיונות תוכנה קניינית היא כי זכויות מסוימות לגבי התוכנה שמורות על ידי מפרסם התוכנה. לכן, אופייני לתנאי הסכם EULA לכלול מונחים המגדירים את השימושים בתוכנה, כגון מספר ההתקנות המותרות או תנאי ההפצה.
ההשפעה המשמעותית ביותר של צורה זו של רישוי היא, אם בעלות על התוכנה נשארת אצל מו"ל התוכנה, ואז משתמש הקצה חייב לקבל את רישיון התוכנה. במילים אחרות, ללא קבלת הרישיון, משתמש הקצה אינו רשאי להשתמש בתוכנה כלל. אחת הדוגמאות לרישיון תוכנה כזה היא הרישיון ל-Microsoft Windows. כפי שקורה בדרך כלל עם רישיונות תוכנה קנייניים, רישיון זה מכיל רשימה נרחבת של פעילויות המוגבלות, כגון: הנדסה לאחור, שימוש בו זמנית בתוכנה על ידי מספר משתמשים ופרסום מדדי ביצוע או מבחני ביצועים.
רישיונות תוכנת קוד פתוח בחינם
תרשים תוכנה ברישיונות שונים על פי FSF והגדרת התוכנה החופשית שלהם: בצד שמאל תוכנה חופשית, בצד ימין תוכנה קניינית. בשני הצדדים, ולכן לרוב אורתוגונלי, "הורדה בחינם" (תוכנה חופשית).
ישנם מספר ארגונים בתחום ה-FOSS שנותנים הנחיות והגדרות לגבי רישיונות תוכנה. קרן התוכנה החופשית מנהלת רשימות שאינן ממצות של רישיונות תוכנה בעקבות הגדרת התוכנה החופשית שלהן ורישיונות אשר ה-FSF מחשיב כלא חופשיים מסיבות שונות.[16] FSF מבדיל בנוסף בין רישיונות תוכנה חופשיים התואמים או שאינם תואמים לרישיון FSF שנבחר, רישיון הציבורי הכללי של גנו שהוא Copyleft. יוזמת הקוד הפתוח מגדירה רשימה של רישיונות קוד פתוח מאושרים בעקבות הגדרת הקוד הפתוח שלהם.[17] כמו כן, בפרויקט דביאן יש רשימה של רישיונות העוקבים אחר הנחיות התוכנה החופשית של דביאן.[18]
רישיונות קוד פתוח וחינמיים מסווגים בדרך כלל לשתי קטגוריות: אלו שמטרתן להיות עם דרישות מינימליות לגבי אופן הפצת התוכנה מחדש (רישיונות מתירניים), וחלק המגינות של "שיתוף-זהה" (רישיונות copyleft).
דוגמה לרישיון תוכנה חופשי של copyleft הוא הרישיון הציבורי הכללי של GNU, שהוא גם רישיון ה-copyleft הראשון. רישיון זה נועד לתת ולהגן על כל המשתמשים חופש בלתי מוגבל לשימוש, לימוד ושינוי פרטי של התוכנה, ואם המשתמש מקפיד על תנאי ה-GPL, חופש להפיץ מחדש את התוכנה או כל שינוי בה. לדוגמה, כל שינוי שנעשה והופץ מחדש על ידי משתמש הקצה חייב לכלול את קוד המקור עבור אלה, ואסור לרישיון של עבודות נגזרות להגביל שום הגבלה נוספת מעבר למה ש- GPL מאפשר.[19]
דוגמאות לרישיונות תוכנה חופשיים מתירניים הם רישיון BSD ורישיון MIT, המעניקים הרשאה בלתי מוגבלת לשימוש, לימוד ושינוי פרטי של התוכנה, וכוללים רק דרישות מינימליות להפצה מחדש. זה נותן למשתמש הרשאה לקחת את הקוד ולהשתמש בו כחלק מתוכנת קוד סגור או תוכנה שיצאה ברישיון תוכנה קנייני.
^Walker, John (2012-02-01). "Thought: Do We Own Our Steam Games?". Rock, Paper, Shotgun. נבדק ב-2014-12-27. I asked gamer lawyer Jas Purewal about this a short while back, not specifically about Valve, and he explained that the matter is still unresolved. “In fact,” he says, “it’s never been completely resolved for software generally[...]"
^hg/mz (AFP, dpa) (2012-07-03). "Oracle loses court fight over software resale rules". dw.de. נבדק ב-2014-12-30. A European court has ruled that it's permissible to resell software licenses even if the package has been downloaded directly from the Internet. It sided with a German firm in its legal battle with US giant Oracle.
^Voakes, Greg (2012-07-03). "European Courts Rule In Favor Of Consumers Reselling Downloaded Games". forbes.com. נבדק ב-2014-12-30. Could this be the victory we need for a “gamer’s bill of rights” ? DRM is an oft-cited acronym, and resonates negatively in the gaming community. The Court of Justice of the European Union ruled in favor of reselling downloaded games. Simply put, legally purchased and downloaded games will be treated like physical copies of the game, and consumers can then sell their ‘used’ game.
^"JUDGMENT OF THE COURT (Grand Chamber)". InfoCuria – Case-law of the Court of Justice. 2012-07-03. נבדק ב-2014-12-30. (Legal protection of computer programs — Marketing of used licenses for computer programs downloaded from the internet — Directive 2009/24/EC — Articles 4(2) and 5(1) — Exhaustion of the distribution right — Concept of lawful acquirer)
