לאחר סדרה של סכסוכים של תושבי כפרי סולי (אנ') שביוון העות'מאנית עם הסולטן הטורקי. שלח הסולטן בדצמבר1803 את הפאשא העות'מאני-אלבניעלי פאשא להכניעם. עלי פאשא הטיל מצור על כפרי סולי. במהלך המצור הבינו אנשי סולי (אנ') כי תבוסתם קרבה, ועל כן החליטו למלט את הנשים והילדים מן הכפרים[1]. הם חילקו את הנשים והילדים לשלוש קבוצות, אשר יצאו מהכפרים בחשאי. שתיים מהן הצליחו להגיע למקום מבטחים, אך הקבוצה שיצאה לעבר הר זלונגו, שמנתה כשישים נשים, התגלתה על ידי כוחות עות'מאנים[2]. באותו הזמן, הגברים שנותרו בכפרים הוכרעו על ידי כוחותיו של עלי פאשא ורובם נהרגו[3][4].
בשישה עשר בדצמבר, כשהבינו הנשים כי הן התגלו וכי הן עומדות להיות מובלות לשבי ולמעשי אונס, בזו אחר זו הן השליכו את ילדיהן מצוק הר זלונגו ולאחר מכן קפצו אף הן אל מותן[3][5][4][6]
עדויות ומיתוס הריקוד
הדיפלומט והמטייל הפרוסי יעקב ברדולדי היה הראשון שתיעד את האירוע בין שנת 1803 ל-1804. הסופר והקצין היווני כריסטופורוס פראיבוס (אנ'), הזכיר את המעשה במהדורה השנייה של ספרו "היסטוריית סולי ופרגה" שיצא בשנת 1815. כמו כן, קצינו של עלי פארשא, סולימאן אגא, אשר היה עד לתקרית, סיפר על כך לשכיר החרב המוסלמי, איברהים מנצור אפנדי אשר העלה את הסיפור על הכתב בספרו שפורסם בפריז ב-1828[2].
מעשה ההתאבדות קיבל את השם "ריקוד זלנגו" משום שבעדויות נטען כי הנשים, בקור רוח ומתוך התעלות הנפש, רקדו ריקוד טקסי לפני שקפצו אל מותן, ואת הילדים הן השליכו תוך כדי ריקוד[3][7].
בשנת 1888, המלומד וההיסטוריון פריקלס זרלנטיס הביע ספקות לגבי ריקוד זלונגוס, בעקבות מחקר ארכאולוגי שערך במקום. כיום, למרות הקונזסוז לגבי ההתאבדות ההמונית, רבים מההיסטוריונים מפקפקים באתוס הריקוד והשירה של נשות סולי[2].
כמו כן, קלוד פינט, צייר בסביבות שנת 1820ציור שמן בשם "ריקוד זלונגו" ומוצג במוזיאון בנקי שביוון[11].
בשנת 1961 הושלמה[ב] בנייתה של אנדרטה בגובה 13 מטר[4] על גבי הר זלונגו לזכר מעשה הגבורה של נשות סולי. באנדרטה שעוצבה על ידי האמן George Zongolopoulos נראים שישה פסלים מונומנטלים מופשטים של נשים האוחזות אחת בשנייה ומייצגות את הנשים הרוקדות. גובהם של הפסלים הולך וקטן עם התקרבותם לסף הצוק[ג][12][13].
ריקוד זלונגו בשירה
להתראות, הו סולי השוממת,
כי דרכינו נפרדות לחיים.
להתראות, הו סולי השוממת,
כי אנחנו נפרדים לנצח.
אבל אנחנו נמות למען החופש,
כי אנחנו לא רוצים עבדות.
להתראות, הו הרים ועמקים,
זה נעשה על ידי פליוס גוסיס,
הנבל המרושע,
לא היה לו בושה, לא היה לו אלוהים.
להתראות, הו עמקים והרים,
אנו מתים ללא פחד כלל.
זה בגלל שאנחנו אלבנים,
אנחנו מתים בריקודים.
להתראות, הו סולי השוממת,
להתראות לנצח נצחים.
se po ndahemi per jetë.
Lamtumirë, o Sul i shkretë,
se na do t’ikim për jetë.
Ne po vdesim për liri,
se nuk duam skllavëri.
Lamtumirë, ju male e fusha,
na e punoi Pilo Gusha,
I pabesi faqezi,
s’pati turp, as perëndi.
Lamtumirë, o fusha e male,
ne vdesim pa frikë fare.
Jemi bila shqipëtare,
vdesim duke hedhur valle.
Lamtumirë, o Sul i shkretë,
lamtumir’ për gjithë jetë.
בשנת 1903, פרסם האמן היווני Sp. Peresiades, מחזה מסוג דרמה (ביוונית: δράμα) אשר נכתב בהשראת אתוס מעשה נשות זלנגו. המחזה הועלה לראשונה ב-1904 והשיר "ריקוד זלונגו" אשר היה חלק מהמחזה הפך במהרה לשיר עממי המזוהה עם העם היווני[14]:
להתראות עולם עלוב,
להתראות חיים מתוקים,
ואת, ארצי האומללה,
להתראות לנצח.