ריקודי עם בישראל הם סוג של ריקוד נפוץ בישראל, אשר רווח עוד מימי העליות הראשונות, וקיבל תנופה עם קום המדינה כשהשיא היה בחג המחולות המסורתי בקיבוץ דליה. מכיוון שכמעט כל ריקודי העם בישראל נכתבו על ידי כוריאוגרפים, והכוריאוגרפים שכתבו אותם מוכרים וידועים, ההתייחסות לריקודים אלו כאל ריקודים עממים בקרב הקהילה הבינלאומית לריקודי עם היא לעיתים שנויה במחלוקת.
ריקודי העם בישראל נחלקים לשניים: מחול לבמה וריקוד השתתפותי.[1] במחול לבמה נרקדים ריקודים על ידי להקות מחול עם תלבושות[2] על במה בפסטיבלים ובאירועים. בריקוד השתתפותי נרקדים ריקודים על ידי הקהל הרחב בהרקדות במאות חוגים ברחבי הארץ. בעבר שימשו ריקודי העם בריקוד ההשתתפותי ליצירת מורשת מאחדת לעם, אך בהמשך הפכו למרכיב בתרבות הפנאי בישראל.[1] הריקודים הנרקדים בהופעות מחול שונים מאלו שנרקדים על ידי הציבור.
היסטוריה
ריקודי עם התחילו לרקוד בארץ ישראל עם הגעת החלוצים הראשונים של העלייה הראשונה ב-1882. החלוצים הביאו איתם את הריקודים מארצות מוצאם, כמו: הורה, פולקה, קרקוביאק, צ'רקסיה ורונדו.
ריקודי העם הישראלים נוצרו כדרך לעזור ליצור תרבות חדשה בארץ ישראל, המשלבת אלמנטים מתרבויות ריקוד אחרות עם המוזיקה והתרבות הישראלית המודרנית.
ב-1924 יצר ברוך אגדתי את הגרסה הישראלית של ההורה הרומנית, שנקראה על שמו "הורה אגדתי" והייתה הריקוד העממי הישראלי הראשון, החלוצים רקדו את הריקוד במעגל בקצב מסחרר כשזרועותיהן של הרקדניות היו כרוכות סביב כתפיהם של הרקדנים והמהירות הצנטריפוגלית גרמה לכך שרגליהן ריחפו מעל הקרקע.
ב-1937 יצרה הכוריאוגרפית אלזה דובלין את ריקוד העם המפורסם עד היום, "מים מים".
הכוריאוגרפית המשמעותית הראשונה הייתה רבקה שטורמן שעלתה לארץ בשנת 1929. היא הצטרפה לארגון שהוקם ומומן על ידי ההסתדרות, שהקדיש את עצמו ליצירה של ריקודי עם. לשטורמן היה רקע בריקוד מודרני. בין 1942 ו-1983 היא יצרה כ-90 ריקודי עם שרבים מהם נחשבים לקלסיקה ישראלית, כמו "הגורן", "אני רועה צאני" ו"דבקה גלבוע".
בשנים 1929–1931 ארגנה גורית קדמן שני פסטיבלי מחול בכפר הנוער בן שמן, המקום שבו לימדה. לקראת הפסטיבל היא יצרה את הריקוד "ימינה ימינה". ב-1944 ארגנה גורית קדמן תחרות ריקודים בקיבוץ דליה במסגרת חגיגת הביכורים בשבועות, ובאותה שנה ארגנה גם את כנס המחולות בקיבוץ.
עד שנת 1945 לא רקדו בארץ ריקודי-עם ישראליים אלא רק ריקודי טקס לחגים, הורה ופולקה. בערים רקדו גם ריקודים סלונים. בשנת 1945 התקיים בארץ הקורס הראשון למדריכים לריקודי עם. חמישה תלמידים סיימו את הקורס, הפכו למדריכים הראשונים בארץ לריקודי עם, והדריכו רקדנים בערים ובקיבוצים.
בשנת 1951 עזבה תרצה הודס את קיבוץחצור לתל אביב. היא הקימה והחלה לעבוד כמנהלת המדור לריקודי עם, ליד המרכז לתרבות ולחינוך של ההסתדרות. מדור זה היה המוסד הציבורי היחיד שטיפח את פעילות ריקודי העם בישראל עד שהופסקה פעילותו בשנת 2000. הודס ניהלה במשך 35 שנים את המחלקות לריקודי עם וקיבלה את פרס ההסתדרות לאומנויות ולמפעל חיים. היא מכונה "האמא של ריקודי העם בישראל".
אט אט הפכו ריקודי העם להיות פעילות פנאי רווחת לצד השירה בציבור. בארץ פועלים מרקידים מקצועיים שהוראת ריקודי העם היא עיסוקם, והם מפעילים חוגים במסגרות של בתי-ספר ומתנ"סים. מרקידים ישראלים פועלים גם בחו"ל ומדריכים בהרקדות של ריקודים ישראלים, המתקיימות בעיקר בערים שבהן יש קהילות גדולות של יורדים. רובם של המרקידים חברים ב"ארגון המרקידים והכוריאוגרפים לריקודי עם בישראל ובתפוצות", המשמש כאיגוד המקצועי שלהם.
בשנת 1976 הוקם ארגון המדריכים והיוצרים לריקודי עם.
ב־30 בספטמבר 2002 הוצעה והוכרה המילה רִקּוּדַאי המגדירה מחבר ריקודי עם בנוסף ל"יוצר", "כוריאוגרף", "מחבר צעדים" ו"מחבר ריקודים" על ידי אליהו (אלי) רונן.
בשנת 2007 הוקם "ארגון הרוקדים" הפועל בהתנדבות במטרה להביא לשיפור בתחומים כגון שימור מורשת ריקודי העם והתנאים הסביבתיים בהרקדות ובפסטיבלים.
בשנת 2012 הושק האלבום הראשון של הפרויקט "צעד קדימה" שהוא פרויקט חידוש שירי ריקודי העם הקלאסיים שבו לקחו חלק אמנים רבים, ביניהם יואב יצחק, שלומי שבת, אביהו מדינה, סגיב כהן, גלעד שגב ועוד. את הפרויקט יזם הכוריאוגרף גדי ביטון.
הריקודים לקהל הרחב מתקיימים במספר מבנים: ריקודי מעגל, ריקודי זוגות וריקודי גוש (שורות).
חובבי ריקודי העם לקהל הרחב גם נוהגים להבחין בין מספר קבוצות ריקודים על פי מועד חיבורם: ריקודי נוסטלגיה – ריקודים שחוברו עד שנות השמונים, ריקודי אמצע הדרך – ריקודים משנות התשעים עד שנת 2010 לערך וריקודים חדשים – מהעשור האחרון, המחוברים בדרך כלל בקצב של מאות ריקודים בשנה לשירים חדשים.
בין ריקודי העם הידועים בישראל (בקבוצת ריקודי הנוסטלגיה):
מאות חוגי ריקודי עם פרושים בכל רחבי הארץ שבהם רוקדים אלפי רקדנים מכל הגילאים.
חוג ריקודי עם מאורגן על ידי מרקיד בעל הכשרה וניסיון מתאים, הקובע את סגנון הריקודים המתאים לקהל הרוקדים בחוג.
כל חוג מאופיין במספר פרמטרים:
סוג הרקדנים – נשים בלבד, עיוורים,[4]נכים על כיסאות גלגלים, גיל הזהב, תלמידים, או כלל ציבור הרוקדים.
סוג ההרקדה – ריקודי זוגות, ריקודי מעגלים, ריקודי שורות או מעורב.
סוג הריקודים – נוסטלגיה, ריקודי אמצע הדרך ריקודים חדשים או תערובת של כל הסוגים.
רמת הריקודים – מתחילים מצעד ראשון, רמה בינונית, ריקודים למתקדמים או רמות מעורבות, כשבמקרה האחרון, בדרך כלל, מתחילים בריקודים ברמה הנמוכה וממשיכים לרמות מתקדמות יותר במהלך ההרקדה.
המרקיד נוהג ללמד מדי שבוע ריקוד חדש או ותיק, שחובר על ידי כוריאוגרף.
בחגים המרקידים נוהגים לקיים הרקדות מרתוניות, שמתקיימות, על פי רוב, במהלך הלילה. לעיתים מגיעים זמרים שהרפרטואר שלהם כולל שירי ריקודי עם.
בטיילות לאורך חופי הים מתקיימות הרקדות בשבתות, כגון: חוף גורדון בתל אביב, חוף ראשון לציון ועוד. ההרקדות ממומנות בדרך כלל על ידי העיריות. לפעמים מתקיימות בחופי הים הרקדות שנקראות "לילה לבן", שהן הרקדות מרתון שמתקיימות לאורך הלילה.
להקות ריקודי עם
להקות ריקודי העם הישראלים החלו בפעילותן בתקופת פסטיבל המחול בקיבוץ דליה. הלהקה הראשונה שהוקמה הייתה להקת הרעי"ם בחיפה ב-1950 ומיד לאחריה הוקמה להקת כרמון, מאז הוקמו עשרות להקות, רובן להקות של רקדנים חובבים שממומנות על ידי רשויות מקומיות ומופיעות בעיקר במועדונים של אותה רשות, וחלקן להקות הכוללות רקדנים מקצוענים, ושחלק מהרפרטואר שלהם הוא ריקודי עם.
ללהקות ריקודי עם של תלמידים קוראים לפעמים בשמות כמו פצפונים, אפרוחים, ניצנים, צברים, עלומים, נעורים ועוד.
בראש הלהקה עומד כוריאוגרף מקצועי ומספר הרקדנים בלהקה משתנה ויכול להגיע עד למאות רקדנים.
ריקודי עם ישראלים בעולם
ריקודי עם ישראלים נפוצים ברחבי העולם, במקומות שבהן ישנן קהילות של ישראלים, ריכוזי יהודים או אוהבי-ישראל, כמו קהילות של נוצרים אוונגליסטים או חברי תנועת המקויה ביפן.
קיימים מאות חוגי ריקודי עם ברוב היבשות בעולם ובהם רוקדים אלפי רקדנים. בחלק מהמדינות מתקיימים פסטיבלים של ריקודי עם ישראלים אחת לשנה, בדומה לאלה שקיימים בישראל.
המרקידים בחוגי ריקודי העם הם בחלקם ישראלים-לשעבר וחלקם מקומיים. בחוגים מבקרים מדי פעם מרקידים מישראל, המלמדים את המקומיים ריקודים חדשים. מרקידים מקומיים בחו"ל מגיעים להשתלמויות בישראל במקומות כמו פסטיבל הקמפ בתנועה באילת. כך, הפסטיבלים בישראל מהווים גם מקום מפגש למרקידים מרחבי העולם.
פסטיבלים
פסטיבל המחול הישראלי הראשון התקיים בין השנים 1929 ל-1931 בכפר הנוער בן שמן, בארגונה של הכוריאוגרפית גורית קדמן. מאז מתקיימים מספר פסטיבלים בערים שונות ובקיבוצים שבהם משתתפות להקות מהארץ ומחו"ל, והם מהווים מפגש ומקום בילוי למרקידים ולרקדנים.
כנס מחולות העם בדליה נערך משנת 1944 ועד לשנת 1968 בקיבוץ דליה, והופיעו בו להקות ומחוללים בעיקר מאנשי ההתיישבות העובדת.
פסטיבל מחול כרמיאל נערך משנת 1988 בכרמיאל מדי קיץ. אורך הפסטיבל שלושה ימים ומופיעות בו להקות מהארץ ומחו"ל. עשרות אלפי רקדנים וחובבי מחול מגיעים לפסטיבל מכל רחבי הארץ, צופים במופעים ורוקדים באולמות ובמגרש הטניס עד אור הבוקר.
פסטיבל "ראש אחר" הוא פסטיבל ריקודי עם באילת שנפתח באפריל 1993 ומשנת 2008 נקרא "קמפ בתנועה". בפסטיבל לוקחים חלק מרקידים, מדריכים וכוריאוגרפים מהארץ ומחו"ל וכן כ-2,500 מחוללים ולהקות מחול, ומתקיימות במהלכו סדנאות בנושאי מחול ותנועה
פסטיבל מחול יזרעאלי מתקיים מדי שנה בחג השבועות כחלק מאירועי פסטיבל חלב ודבש בעמק יזרעאל. הפסטיבל נוסד על ידי "אלון יזרעאל", שהיא עמותה למחול בעמק והכוריאוגרף זאב קרן, ומארח להקות מחול בגילאי 30 ומעלה מכל הארץ. הפסטיבל הראשון התקיים ב-2010 והוקדש לציון 100 שנות התיישבות עברית בעמק יזרעאל.
פסטיבל מחולות אשדודאנס נפתח בשנת 2017 בעיר אשדוד[5]. הוא מתקיים בחודשי הקיץ ונמשך ארבעה ימים. הוגה הרעיון היה היוצר והכוריאוגרף אבי לוי. הפסטיבל מתקיים בחסות עירית אשדוד,[6] ולוקחים בו חלק טובי הכוריאוגרפים, מדריכים ורוקדים רבים, וכן להקות מחול מכל רחבי הארץ ומחו"ל. במסגרת הפסטיבל מתקיימים גם מופעים באולמות סגורים, בתיאטראות, במתנ"סים ובאולמות ספורט.
ארגונים ועמותות
ארגון המרקידים והכוריאוגרפים לריקודי עם בישראל ובתפוצות
הארגון הוקם בשנת 1976 ומהווה איגוד מקצועי, המסייע למדריכים בכל הנוגע ליחסים עם מעסיקים, ליחסים בין מדריכים לבין עצמם, מטפל בטבלאות השכר, תעריפי ההרקדות ודירוג המדריכים, עריכת השתלמויות, סדנאות וימי עיון להעשרה, ודואג לאתיקה והגינות בין המרקידים. הארגון כולל מאות מרקידים ומרקידות. בין פעילותיו, הפקת ההרקדות בפסטיבלי כרמיאל, בפסטיבלי מחול יזרעאלי ובפסטיבלי אשדודאנס.
ארגון הרוקדים לריקודי עם
הארגון הוקם כעמותה בשנת 2007. הארגון שם לו למטרה לשתף פעולה עם ארגוני המרקידים ולהביא בכך לפתרון סוגיות העומדות על הפרק, להנאתם ולרווחתם של הרוקדים והמרקידים כאחד. בארגון הרוקדים פועלים צוותים במתכונת של ועדות משנה הדנות בנושאים שונים, אשר בסופו של תהליך עולים לדיון ולהצבעה במליאת חברי העמותה, שם מתקבלות ההחלטות באורח דמוקרטי.
ריקודי עם פופולריים
המצעד של ארגון הרוקדים
ציבור הרשומים לאתר הרוקדים בוחרים זה מספר שנים את הריקודים האהובים עליהם ביותר, וכך נוצרה רשימה של 100 הריקודים החביבים ביותר.[7] הכוראוגרפים החביבים ביותר, בעיני קהל הרוקדים, הם ישראל שיקר, שלמה ממן, ויקטור גבאי, חיים שריון, יואב אשריאל ורוני סימן טוב.[7] נכון לספטמבר 2023, אלה עשרת הריקודים החביבים ביותר.
המצעד מתקיים כל שנה החל משנת 2009 על ידי היוצר והמרקיד גדי ביטון. המצעד מתקיים במרכז ספורט המשמש כרחבת ריקודים, ומשתתפים בו למעלה מ-1,000 רוקדים מכל רחבי הארץ. את האירוע מנחים שדרני רדיו ובמהלכו בוחרים הרקדנים את עשרת הריקודים המובילים בכל קטגוריה.
.JPG)
