ריצ'רד מרטין

ריצ'רד מרטין
Richard Martin

לידה	פברואר 1754 אירלנד
פטירה	6 בינואר 1834 (בגיל 79) בולון סור מר, צרפת
מדינה	אירלנד אירלנד, בריטניה הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד
כינויים נוספים	דיק ההומניטרי
פעילות בולטת	מייסד האגודה למניעת אכזריות כלפי בעלי חיים (אנ')
ידוע בשל	חקיקת החוק הלאומי הראשון בעולם להגנת בעלי חיים, חוק למניעת אכזריות כלפי בהמות 1822
השכלה	בית הספר הארו טריניטי קולג'
תפקיד	חבר הפרלמנט ה־18 של הממלכה המאוחדת (1 בינואר 1801–1 בינואר 1801) חבר הפרלמנט ה-6 של הממלכה המאוחדת (17 ביוני 1818–29 בפברואר 1820) חבר הפרלמנט ה-7 של הממלכה המאוחדת (6 במרץ 1820–2 ביוני 1826) חבר הפרלמנט ה־8 של הממלכה המאוחדת (7 ביוני 1826–11 באפריל 1827) חבר הפרלמנט הרביעי של הממלכה המאוחדת (4 במאי 1807–29 בספטמבר 1812) חבר הפרלמנט השני של הממלכה המאוחדת (5 ביולי 1802–24 באוקטובר 1806) חבר הפרלמנט השלישי של הממלכה המאוחדת (29 באוקטובר 1806–29 באפריל 1807) חבר הפרלמנט הראשון של הממלכה המאוחדת (1 בינואר 1801–29 ביוני 1802) חבר פרלמנט של אירלנד
השקפה דתית	נצרות פרוטסטנטית
בן או בת זוג	הארייט אוונס מרטין

ריצ'רד מרטין (באנגלית: Richard Martin;‏ פברואר 1754^[1][2], אירלנד – 6 בינואר 1834, בולון סור מר, צרפת) היה פוליטיקאי אירי, פילנתרופ, רפורמטור חברתי ופעיל להגנת בעלי חיים. מרטין כיהן כחבר הפרלמנט האירי וכחבר הפרלמנט של הממלכה המאוחדת. בשנת 1822, הצליח להעביר בפרלמנט הבריטי את החוק הלאומי הראשון בעולם להגנת בעלי חיים חוק למניעת אכזריות כלפי בהמות 1822^[3] שכונה 'חוק מרטין'. בשנת 1824, היה ממייסדי הארגון הראשון בעולם להגנת בעלי חיים 'האגודה למניעת אכזריות כלפי בעלי חיים' (אנ'). הוא נודע בכינוי 'דיק ההומניטרי' (לשון קיצור של הכינוי 'ריצ'רד ההומניטרי') שחברו, מלך בריטניה ג'ורג' הרביעי, נתן לו^[2][4].

קורות חיים

מרטין נולד ככל הנראה בדבלין^[4], אירלנד, כבן הבכור של רוברט מרטין, בעל קרקעות ממחוז גולוויי שבאירלנד, ושל ברידג'ט ברנוול (Bridget Barnewall), בתו השלישית של ג'ון ברנוול (John Barnewall), הברון ה-11 מטרימלסטון (אנ'). הוא צאצא של שבט Ó Flaithbheartaigh (אנ'), משפחות אביו ואמו הן צאצאיות לקתולים מממלכת אנגליה הנורמנית, וריצ'רד היה בן המשפחה הראשון שגדל כפרוטסטני^[2]. בין השנים 1769–1771, מרטין למד בבית הספר הארו, בו נחשף לדברי הביקורת של המורה הבכיר, סמואל פר (אנ') בדבר 'היחס הברברי' לבעלי החיים - ביקורת שמרטין נחשף אליה בילדותו בשיחות עם אמו, שלימדה אותו לכבד ולאהוב בעלי חיים. בשנת 1773, למד בטריניטי קולג' שבאוניברסיטת קיימברידג' ובפברואר 1776, נרשם לאכסניית המשפט לינקולנ'ס אין (אנ'). כשאביו נפטר בשנת 1794, הוא ירש את קרקעותיו, התיישב בטירת בולינהינץ' (אנ'), שלט למעשה בכל חבל קונמארה (כ-200,000 דונם של אדמות) וכונה 'מלך קונמארה'. בין השנים 1782–1783, שימש כשריף של מחוז גולוויי (אנ') ובשנת 1779, היה הקולונל של מתנדבי רגימנט הפרשים של המחוז. במהלך חייו, דחה פעמיים הצעה לקבל מעמד אצולה^{[2][4][1][5][6]}.

ב-8 בפברואר 1777, התחתן עם אליזבת וסיי (Elizabeth Vesey), להם נולדו תשעה ילדים, אולם רק שלושה ילדים שרדו לגיל בגרות: הבנים תומאס ברנוול מרטין וג'ורג', והבת לטישה (Letitia). כשהחל לעסוק בפוליטיקה ולהיעדר תדיר מביתו, אשתו ניהלה שני רומנים ולבסוף עזבה אותו בשנת 1791 לטובת מאהבה, ג'ון פטרי, אנגלי תושב פריז. מרטין תבע את פטרי וזכה ב-10,000 פאונד, אולם בחר להשליך את הכסף בהפגנתיות מחלון הכרכרה בה נסע משום שסירב ליהנות מהבגידה של אשתו. בשנת 1793 הם נפרדו בצו כנסייתי, אולם לא הספיקו להתגרש בטרם מותה. ב-5 ביוני 1796, הוא התחתן בשנית עם הסופרת הארייט אוונס מרטין (אנ'), בתו השנייה של יו אוונס ואלמנתו של קפטן רוברט הסקת' (Robert Hesketh), ולהם נולדו ארבעה ילדים: ריצ'רד, שהיגר בשנת 1833 לקנדה, הארייט לטישה, ג'ורג'ינה ומארי. בתו, הארייט לטישה מרטין (אנ') הייתה סופרת, ובנו, תומאס ברנוול מרטין (אנ'), היה חבר הפרלמנט הבריטי משנת 1832 ועד מותו בשנת 1847. נכדתו של מרטין (בתו של ברנוול מרטין) היא הסופרת מרי לטישה מרטין (אנ')^[2][5][6].

מרטין היה איש חברה שנהנה מתיאטרון ואף עסק במשחק והשתתף בנשפי מסיכות. הוא נודע כאדם אקצנטרי, נדבן, בעל השקפות הומניות, בעל חוש הומור מפותח וכן כלוחם דו-קרב. נדיבותו דרדרה את מצבו הכלכלי עד שנכנס לחובות, ובשנת 1827, לאחר שחסינותו הפרלמנטרית (אנ') פגה,^{[דרושה הבהרה]} הוא נאלץ להימלט לצרפת מפני החוק. הוא מת ב-6 בינואר 1834 בבולון סור מר בצרפת. המשורר תומאס הוד (אנ') כתב לזכרו של מרטין את 'אודה לריצ'רד מרטין', וכינה אותו ה'וילברפורס של הסוסים' (Wilberforce of hacks)^[5][7][8]. בספטמבר 1944, במאורעות מלחמת העולם השנייה, קברו ניזוק בהפצצה אווירית, ובשנת 1972, שרידיו נקברו מחדש בבית קברות בבולון סור מר וסומנו על ידי מצבה שהוצבה מטעם האגודה המלכותית למניעת אכזריות כלפי בעלי חיים, אותה הקים בשנת 1824^[2][5].

קריירה ופעילות

בין השנים 1776–1783 ו-1798–1800, כיהן כחבר בית הנבחרים של אירלנד (אנ') מטעם מחוז ליטרים.^{[דרושה הבהרה]} הוא נהג לבקר בדבלין, בלונדון ובפריז במטרה לקדם את הרפורמות שלו בפרלמנט. בשנת 1781, החל לעבוד כעורך דין בלשכת עורכי הדין של אירלנד (אנ'), ושימש כתובע במשפטו של ג'ורג' רוברט פיצגרלד (אנ') שהואשם והורשע בכליאת שווא של אביו. מרטין כבר רכש בעבר בוז לפיצגרלנד לאחר שזה ירה למוות בכלבו של חברו. בתגובה, מרטין הזמין אותו לדו-קרב אקדחים שהסתיים בפציעות קלות לשני היריבים^[2][4].

בשנת 1801, לאחר איחוד אירלנד עם האימפריה הבריטית, נבחר לכהן כחבר בית הנבחרים הבריטי מטעם מחוז הבחירה גולוויי (החופף למחוז גולוויי דהיום למעט הבורו של גולוויי) עד שנת 1827. הוא נאבק למען אמנציפציה לקתולים (אנ'), ביטול העבדות, פעל עם ג'יימס מקינטוש (אנ') לביטול עונש המוות למורשעים בעבירות גנבה, מרמה וזיוף, התנגד לענישת מלקות והגיש הצעת חוק שמטרתה לאסור כליאת בעלי חוב חולים וזאת משום שהתנאים בכלא מסכנים את חייהם. בשנת 1821, ניסח הצעת חוק שמטרתה להבטיח הגנה משפטית (אנ') למואשמים באישומים שניתן להטיל עליהם עונש מוות. נאמר עליו כי חוש ההומור המפותח שלו הצליח להסיר את מגננות מתנגדיו באופוזיציה. הוא תמך בחנינת מורדים, נחלץ לעזרתם של צעירים וצעירות שנקלעו לצרות מול הרשויות או מול הוריהם, ואימץ אל ביתו עניים ורעבים. נאמר עליו כי אלמנות וילדים, להם הרשה להתיישב באדמותיו, התפללו לישועתו. חברו, המלך ג'ורג' הרביעי, כינה אותו בשל פעולותיו בכינוי 'מרטין ההומניטרי' שהתפרסם ברבים כ'דיק ההומניטרי'^[2][4][5].

חוק מרטין

לחצו כדי להקטין חזרה לחצו להגדלה

"חוק מרטין בפעולה" - קריקטורה משנת 1824 הלועגת לחוק להגנת בעלי חיים: מרטין נכנס כועס לבית בו שותים חלב חם, מימין תלויות תרנגולת ונקניקיות, על הקיר תלויה צפרדע

מרטין היה ידוע בעיקר בזכות מאבקו להגנת בעלי חיים והיה חלוץ בתחום החקיקה להגנת בעלי חיים^[9]. הוא התנגד לאכזריות כלפי בעלי חיים, התנגד לניסויים בבעלי חיים, טען כי מדובר בפרקטיקה מבחילה שאין לה שום הצדקה והימם את בית הנבחרים עם תיאורים מפורטים של הניתוחים הפומביים שביצע פרנסואה מז'נדי בכלבים חיים בלונדון. הוא אסר על אכזריות כלפי בעלי חיים בשטחיו בקונמארה, במיוחד על הפרקטיקה הנפוצה דאז, קשירת מחרשה לזנבו של סוס, ופעל כדי לחוקק חוק נגד אכזריות כלפי בעלי חיים שיחול על בריטניה כולה.

היסטוריה

ההצעה הראשונה בפרלמנט הבריטי בדבר הגנה על בעלי חיים הועלתה בשנת 1800, לפיה יש לאסור את ספורט הדמים (אנ') הכרוך בהתגרות בשוורים. שר החוץ דאז, ג'ורג' קנינג, תיאר הצעה זו כאבסורדית, תהה איזה עיסוק יכול להיות יותר תמים מהתגרות בשוורים והשווה ספורט דמים זה לתחרויות אגרוף ולריקודים. קנינג הניח שההצעה מבקשת להוציא את ספורט הדמים הזה מחוץ לחוק משום שמסוכנותו נעוצה בהתקבצות ההמון שעלולה להוביל להתנהגות לא מוסרית של בני האדם אחד כלפי השני. הנחה זו נשענה על התפיסה דאז לפיה התנהגות שמזיקה לבעלי חיים אינה מצדיקה חקיקה. עיתון הטיימס החזיק גם הוא בתפיסה זו ופרסם מאמר לפיו "כל מה שיש בו התערבות בשימוש הפרטי האישי בזמנו או ברכושו של האדם הוא עריצות. כל עוד אדם אחר אינו נפגע, אין מקום לסמכות של התערבות" והצעת חוק זו נדחתה. בשנת 1809, לורד תומאס ארסקין (אנ') הציע חוק למניעת אכזריות כלפי בעלי חיים שנקרא "החוק למניעת יחס רשלני והתאכזרות כלפי בעלי חיים", אולם גם הצעת חוק זו נדחתה^{[2][4][5][6][10]}.

חקיקת חוק מרטין

במאי 1821, מרטין הציג לפרלמנט עצומה נגד אכזריות כלפי סוסים והתלונן על היחס שהסוסים מקבלים בשירות הדואר המלכותי הבריטי. ב-18 במאי 1821, הוא ניסח הצעת חוק לפיה יחס אכזרי לבעלי חיים מסוימים כגון פרות, חמורים, כבשים, עגלים וסוגים נוספים של בהמות וחיות עבודה ייחשב לעבירה. תחילה, הצעת חוק זו עוררה לעג בקרב חברי הפרלמנט אך ב-1 ביוני 1821 עברה את אישור בית הנבחרים ברוב קולות של 40 תומכים ו-16 מתנגדים. לאחר מכן, ההצעה עלתה לאישור סופי של בית הלורדים, אולם עוררה לעג רב: כשעלתה ההצעה להגן על חמורים, נשמעו בבית הפרלמנט הבריטי קולות צחוק רמים כל כך עד שכתב הטיימס, שסיקר את הדיון, התקשה מאוד לשמוע את חילופי הדברים. כשיושב ראש הדיון חזר על ההצעה - הצחוק באולם התגבר. אחד מחברי הפרלמנט אמר כי מרטין יחוקק חוק להגנת הכלבים, והתפרצות צחוק מחודשת נשמעה באולם, וכשאחד מחברי הפרלמנט הוסיף בצעקה 'וחתולים!' - נתקפו חברי הפרלמנט בעוויתות צחוק, והחוק נפסל. מרטין המשיך במאמציו להעביר את הצעת החוק, והציג לבית הלורדים עצומות נגד אכזריות לבעלי חיים שאסף במנצ'סטר, בליברפול וברותרהם (אנ') כדי להראות להם שהצעת החוק שלו זוכה לתמיכה ציבורית. הוא ניסה לאסור אכזריות כלפי בעלי חיים תחת החוק לסיוע לעניים (אנ'), אולם ניסיונו לא צלח. בעזרתו של לורד תומאס ארסקין, מרטין ניסח מחדש את החוק כך שיתקבל הרושם שהחוק נועד להגן על רכושם הפרטי של הבעלים ולטובתם של הבעלים, ולא למען בעלי החיים עצמם. ב-22 ביולי 1822, הצעת החוק קיבלה אישור מלכותי כשהמלך ג'ורג' הרביעי חתם עליה והכניס אותה לספר החוקים של בריטניה בשם חוק למניעת אכזריות כלפי בהמות 1822 (באנגלית: Cruel Treatment of Cattle Act 1822). חוק זה נודע כ'חוק מרטין' והיה לחקיקה הלאומית הראשונה בעולם להגנת בעלי חיים, שהכירה באכזריות כלפי בעלי חיים כפעולה בת ענישה^{[2][4][5][6][10][11]}.

אכיפה וניסיונות לתיקון החוק

כדי לעלות את מודעות הציבור לעובדה שיחס אכזרי כלפי חיות מסוימת אינו חוקי, מרטין רדף אישית את פורעי החוק: הוא סייר ברחובותיה של לונדון, הביא את העבריינים לדין, יזם הליכים פליליים חסרי תקדים ולעיתים אף ניהל אותם. ב-9 באוגוסט 1822, הוא הביא אל בית המשפט שני סוחרים משוק סמית'פילד (אנ') שעברו על החוק. הם הורשעו ונקנסו בעשרים שילינג. מרטין נהג לגלות רגישות כלפי המואשמים שהורשעו בבית המשפט, לא ערער על עונשים מקלים ולעיתים אף שילם את הקנס של מורשעים עניים. במסגרת ניסיונותיו להביא את פורעי החוק לדין, הוא הסתבך לעיתים בתקריות אלימות, וכן התעמת עם השופטים. באחד המקרים, מרטין הפיל ארצה ילד שסירב להפסיק להכות את החמור שלו עם מקל. הדבר עורר בתקשורת קמפיין נגד מרטין. מחשש להסתה לרצח, מרטין נאלץ לנקוט צעדים נגד העיתון The Morning Chronicle (אנ') בו נכתב: "החמור האירי הזה מרטין, עם האידיוטיות הבלתי נסבלת שלו, הופך את כל העניין הזה למגוחך. אני מקווה יום אחד לראות את הגולגולת שלו - עבה ככל שתהיה - מרוסקת". מאבקו של מרטין הפך אותו לדמות נלעגת בעיני הציבור והתקשורת. הוא כונה בכינויים מלגלגים בכלי התקשורת (למשל דון קישוט) ולדמותו בקריקטורות בעיתונות, נוספו לעיתים אוזני חמור במטרה לזלזל בו. בשנת 1823, כשדווח כי מרטין אבד בים, אמר עליו הדוכס מבטפורד (אנ'): "אני שמח שדיק מרטין הזקן מגולוויי מת. כבר הרבה זמן שהוא אינו אלא מטרד אישי וציבורי^[5]. חוק מרטין הגן על בעלי חיים מסוימים (בעיקר בעלי חיים ששימשו את האדם לצורכי עבודה) ומרטין ניסה לחוקק חוקים נוספים להגנת כלבים וחתולים, לכונן רגולציה לבית המטבחיים, ולבטל קרבות כלבים, קרבות דובים ושיסוי שוורים, אולם עמיתיו בבית הנבחרים נהגו לצחוק עליו וללעוג לו כשקם להציג את הצעות החוק שלו, והצעות חוק נוספות שלו בתחום זה - לא עברו. אף על פי שמאמציו לתקן את החוק לא הועילו, עצם יישום החוק החדשני היה בבחינת רפורמה גדולה. בשנת 1835, שנה לאחר מותו, החוק שלו תוקן^[2][4][5][6].

משפטו של ביל ברנס

לחצו כדי להקטין חזרה לחצו להגדלה

משפטו של ביל ברנס

המקרה המפורסם ביותר של אישום בגין הפרת חוק מרטין היה המשפט הראשון שנערך לאחר חקיקת החוק נגד הירקן תומאס וורסטר (Thomas Worster) ומוכר בשם 'משפטו של ביל ברנס'. מרטין הביא את הירקן בפני שופט לאחר שזה הכה את חמורו עם אבזם ברזל המחובר לרצועה. חמורו של וורסטר נכח במהלך המשפט, ומרטין ביצע בו בדיקה לעיני השופט כדי להציג את הפצעים שלו מהמכות שקיבל. וורסטר נקנס בטוקן (אנ') אחד^[5]. איור משנת 1838, שנקרא 'משפטו של ביל ברנס', תיאר את מה שהתרחש בבית המשפט: הירקן תומאס וורסטר מכונה באיור 'Bill Burns' כמשחק מילים המבקש לרמוז כי היה ראוי לשרוף (Burn) את הצעת החוק (Bill) ולא לאשר אותה. החמור מופיע בבית המשפט כעד נגד בעליו שמואשם באכזריות כלפיו. הסלים הכבדים שנשא על גבו - מוטלים על הארץ מימינו. הבעלים של החמור נוגע עם אגודלו באפו כמחוות זלזול. העתק של חוק מרטין זרוק ברצפה למרגלות אחוריו של החמור כרמיזה למקום אליו שייך החוק^[12][13].

האגודה למניעת אכזריות כלפי בעלי חיים

אף על פי שהחוק למניעת אכזריות לבהמות עבר בשנת 1822, הוא זכה להתעלמות כמעט מוחלטת של המשטרה ומערכת המשפט. ב-16 ביוני 1824, נפגשו מנהיג התנועה לביטול העבדות בבריטניה, ויליאם וילברפורס, הפעיל הטבעוני היהודי, לואיס גומפרץ, חבר הפרלמנט הבריטי, פוול בקסטון (אנ') ושבעה פעילים נוספים בתנועה להגנת בעלי חיים בבית הקפה סלוטר הישן (אנ'), ובראשותו של מרטין, ייסדו את האגודה הראשונה בעולם להגנת בעלי חיים 'האגודה למניעת אכזריות כלפי בעלי חיים' (אנ') (באנגלית: Society for the Prevention of Cruelty to Animals, בראשי תיבות: SPCA), שלימים קיבלה את חסות הממלכה המאוחדת ונקראה 'האגודה המלכותית למניעת אכזריות כלפי בעלי חיים' (באנגלית: Royal Society for the Prevention of Cruelty to Animals, בראשי תיבות: RSPCA). מרטין הציע כי האגודה תגייס פקחים במטרה לסייר ברחובות ולהביא לדין את פורעי החוק, וסייר באופן אישי ברחובותיה של לונדון, עצר פורעי חוק והביא אותם לדין. בשנת 1825, 69 מתוך 71 המקרים שהובאו לבית המשפט באישום אכזריות כלפי בעלי חיים, הסתיימו בהרשעה. בראשית דרכה, האגודה אמנם הצליחה להביא לדין עבריינים, אולם נכנסה לקשיים כלכליים, ומזכיר האגודה ארתור ברום (אנ') אף נכלא בכלא לבעלי חוב (אנ')^{[9][2][4][5][6]}.

כשמרטין נשאל מדוע הוא מתאמץ כל כך כדי להגן על בעלי החיים, הוא השיב: "אדוני, בהמה לא יכולה לשאת אקדח!"^[2].
הפורטרט שלו, מתנה מגברת רטקליף צ'יימברס (Ratcliffe Chambers), נתלה כאות כבוד בחדר הישיבות של האגודה ברחוב ג'רמי (אנ') שבלונדון.

בשנת 2010, החלה האגודה למניעת אכזריות כלפי בעלי חיים להעניק את פרס ריצ'רד מרטין (Richard Martin Award) כפרס היוקרתי ביותר מבין הפרסים אותם מעניקה^[14].

ראו גם

• לואיס גומפרץ – פעיל לקידום זכויות בעלי חיים מהמאה ה-19
• הנרי סולט – פעיל לקידום זכויות בעלי חיים מהמאה ה-19
• זכויות בעלי חיים

לקריאה נוספת

• Edward G Fairholme (1924), A century of work for animals;: The history of the R.S.P.C.A., 1824-1924, E.P. Dutton
• Wellesley Pain (1925), Richard Martin (1754-1834), London, L. Parsons; Boston, Small, Maynard
• Shevawn Lynam (1989), Humanity Dick Martin: `King of Connemara' 1754-1834, Lilliput Pr Ltd
• Peter Phillips (2003), Humanity Dick: The Eccentric Member for Galway, Kent: Parapress LTD
• Shevelow, Kathryn (2008), For the Love of Animals: The Rise of the Animal Protection Movement. New York: Henry Holt and Company.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ריצ'רד מרטין בוויקישיתוף

הערות שוליים

1. MARTIN, Richard (1754-1834), of Dangan and Ballynahinch, co. Galway, The History of Parliament: the House of Commons 1790-1820, ed. R. Thorne, 1986, historyofparliamentonline.org
2. Martin, Richard (1754–1834), Oxford Dictionary of National Biography, Richard D. Ryder
3. William David Evans, 3 Geo. IV, cap. 71, A Collection of Statutes Connected with the General Administration of the Law Volume 7
4. William Prideaux Courtney, Martin, Richard (1754-1834) (DNB00), Dictionary of National Biography, 1885-1900, Volume 36
5. MARTIN, Richard (1754-1834), of Dangan and Ballynahinch, co. Galway and 16 Manchester Buildings, Mdx, The History of Parliament: the House of Commons 1820-1832, ed. D.R. Fisher, 2009, historyofparliamentonline.org
6. Humanity Dick, theanimalmuseum.com (הקישור אינו פעיל, 4 במרץ 2019)
7. Ode To Richard Martin, Esq.,1 M.P. For Galway, By Thomas Hood, public-domain-poetry.com
8. Kathryn Shevelow, For the Love of Animals: The Rise of the Animal Protection Movement, Henry Holt and Co, 2008
9. Peter Phillips (2003), Humanity Dick: The Eccentric Member for Galway
10. פיטר סינגר, שחרור בעלי החיים, עמוד 243
11. HENRY S. SALT, Animals’ Rights: Considered in Relation to Social Progress, 1892
12. Martin Act Animal Rights Trial Scene, Hand-colored engraving, British, 19th Century, georgeglazer.com (הקישור אינו פעיל, 4 במרץ 2019)
13. P MATHEWS & CHARLES HUNT 1838 THE TRIAL OF BILL BURN AQUATINT - SOLD, antiques.direct
14. Richard Martin Founder Award, The Honours award categories, rspca.org.uk