ברשימתו הקצרה משנת 1929 על רוברט ואלזר, כותב ולטר בנימין: "אפשר לקרוא דברים רבים מאת רוברט ואלזר, אבל עליו אי-אפשר לקרוא שום דבר."[1] אמירה זאת של בנימין מעידה על שוליותו של רוברט ואלזר בשדה הספרות בתקופת חייו, אף שסופרים לא מעטים העריצו את כתיבתו. רוברט מוזיל, למשל, חסיד נוסף של ואלזר בין בני זמנו, כאשר קרא לראשונה את קפקא, תיאר את כתיבתו כ"מקרה פרטי של הטיפוס ואלזר."[2] שכן ואלזר נערץ מראשית פרסומיו על סופרים כגון מוזיל, הרמן הסה, שטפן צווייג ופרנץ קפקא ולמעשה היה ידוע יותר בחייו מאשר קפקא או בנימין בחייהם.
ואלזר עצמו, למרות הערצתם של קומץ סופרים אלה, לא הצליח מעולם לפרנס את עצמו באמצעות הכתיבה ועבד כל חייו בעבודות לעת מצוא כמשרת וכפקיד פשוט. למרות הצלחה יחסית בראשית הקריירה הספרותית שלו, הפופולריות של יצירותיו הלכה ופחתה במהלך העשורים השני והשלישי של המאה ה-20. בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20 סבל מהתמוטטות עצבים ואת שארית ימיו עשה במוסד פסיכיאטרי מבלי לכתוב כמעט דבר. בשלהי המאה ה-20 שב והתעורר עניין ביצירותיו, כאשר פוענחו טקסטים שכתב בכתב זעיר ובעיפרון על ניירות משומשים בתקופת יצירתו האחרונה. טקסטים אלה כונו על ידי חוקריו "מיקרוגרמות" ולאחר פענוחן, הן פורסמו ותורגמו לשפות רבות.[3][4]
ביוגרפיה
1897-1878
רוברט אוטו ואלזר היה השביעי משמונת ילדיו של כורך הספרים ובעל החנות למכשירי כתיבה אדולף ואלזר (1914-1833) ושל רעייתו אליזבת (אליזה) ואלזר (1894-1839). ואלזר נולד וגדל בעיר בִּיל השוכנת על הגבול שבין החלק הדובר גרמנית לבין החלק הדובר צרפתית בשווייץ וקיבל חינוך דו-לשוני. עקב התדרדרות במצבה הכלכלי של משפחת ואלזר, שהובילה בין היתר למעברי דירות תכופים, נאלץ רוברט ואלזר להפסיק את לימודיו בגיל 14 ולעבוד כמתמחה בבנק כדי לעזור בכלכלת המשפחה.
בשנת 1894, בהיותו בן 16, נפטרה אמו של ואלזר, שסבלה שנים רבות מדיכאון ומהתקפי זעם. לדעת חוקר הספרות השווייצרי פטר פון מט[5] הייתה מערכת היחסים הסימביוטית של רוברט ואלזר עם אמו מכוננת עבור יצירתו. עדות לכך אפשר למצוא בין השאר במחזה קצר שכתב בצעירותו, "האגם", שבו מתאר ואלזר נער המביים ניסיון התאבדות כדי לזכות באהבת אמו.[6]
בשנת 1895, בהיותו בן 17, עזב ואלזר את ביל ועבר לבזל. לאחר זמן קצר עבר לשטוטגרט שבגרמניה, עיר מגוריו של אחיו קרל, המבוגר ממנו בשנה, שלימים יתפרסם כצייר וכמעצב תפאורות לתיאטרון. בשטוטגרט עבד כלבלר במחלקת המודעות של בית ההוצאה לאור "אוּניוֹן".
במקביל ניסה רוברט ואלזר – שהיה חובב תיאטרון נלהב עוד מנעוריו – להיעשות לשחקן, אך ללא הצלחה. מן הימים הללו נותר אקוורל שצייר אחיו קרל ובו מופיע רוברט בדמות השודד קרל מור מן המחזה השודדים מאת פרידריך שילר.
בסתיו 1896 חזר רוברט ואלזר לשווייץ ונרשם כתושב בציריך. בשנים שלאחר מכן עבד ואלזר כפקיד וכלבלר במשרדים רבים ושונים – אם כי לעולם לא לאורך זמן. ואלזר הוא אחד הסופרים הראשונים בשפה הגרמנית שתיארו את חיי המשרד ביצירותיהם.
1912-1898
בשנת 1898 פורסמו שישה שירים של ואלזר במהדורת יום ראשון של העיתון היומי של ברן, דֶר בּוּנד (Der Bund). בעקבות פרסומם התוודע ואלזר לחוג הסופרים של כתב העת הספרותי די אינזל (Die Insel), המושפע מסגנון היוגנדשטיל (שכונה באוסטריה "הזצסיון הווינאי"). כתב העת פרסם שירים, דרמוֹלֶטוֹת (קטעי דרמה קצרים) וקטעי פרוזה של ואלזר.
עד 1905 התגורר ואלזר בעיקר בציריך, אך החליף תדיר את מקום מגוריו ועבודתו בעיר (בעשר שנותיו בציריך התגורר בשבעה עשר חדרים ודירות, עבד בכתשע משרות, והתפרנס מעבודות לבלרות זמניות בלשכת הכתיבה למחוסרי עבודה). בשנים האלה שהה תקופות קצרות גם בערים השווייצריות טוּן (עליה כתב את קטע הפרוזה "קלייסט בטון", המתאר את שהייתו של הסופר והמחזאי היינריך פון קלייסט בעיר כמאה שנים לפני כן) וזוֹלוֹתוּרן ובערים הגרמניות וינטֶרטוּר ומינכן. כמו כן התגורר זמן מה אצל אחותו הבכורה ליזה בכפר טויפלן (Täuffelen) הסמוך לביל. תקופה זו מתוארת ברומן הראשון שכתב, האחים טאנר (Geschwister Tanner, 1907), הנושא אופי אוטוביוגרפי מובהק.
ב-1903 התקבל לעבודה כעוזר למהנדס והממציא קרל דוּבּלֶר בוֵדֵנסוִיל שליד ציריך. פרק זה בחייו שימש בסיס לרומן השני שכתב – עוזר לכל עת (Der Gehülfe, 1908). בשהותו בווילה של המהנדס דובלר כתב את ספרו הראשון, שיצא לאור בהוצאת אינזֶל שנה לאחר מכן – החיבורים של פריץ קוכר (Fritz Kochers Aufsätze, 1904).
בשלהי קיץ 1905 השתלם ואלזר בבית ספר למשרתים בברלין ולאחר מכן עבד חודשים אחדים כמשרת בארמון דמבראו שבשלזיה עילית (כיום בפולין). נושא השירות יופיע בעתיד ברבות מיצירותיו – בייחוד ברומן השלישי שלו, יאקוב פון גונטן (Jakob von Gunten, 1909).
בתחילת 1906 חזר רוברט ואלזר לברלין, שבה חי עד שנת 1913. בתחילה התגורר אצל אחיו קרל, שכבר עשה לו שם כצייר, גרפיקאי ומעצב תפאורות והכניס את רוברט לחוגי הספרות והתיאטרון בברלין. בזמן הזה הכיר את המוציאים לאור סמואל פישר וברונו קסירר, שלימים הוציאו לאור רבים מספריו.
פרט לרומנים כתב ואלזר באותה התקופה קטעי פרוזה שבהם שרטט תמונות מחיי היומיום של משוטט דל אמצעים. הרומנים וקטעי הפרוזה – שפורסמו בעיתונים חשובים במרחב הדובר גרמנית – התקבלו באהדה. ואלזר רכש לו מקום מבוסס בתחום הספרות, אולם למרות הביקורות הנלהבות, בין השאר מהרמן הסה בן ארצו, ממקס ברוד, מפרנץ קפקא, מרוברט מוסיל ומקורט טוכולסקי, לא נחלו ספריו הצלחה מסחרית. לאחר ניסיונות ראשונים להשתלב בחוגי האינטליגנציה, ביניהם גם כמזכיר האגודה לתנועת הזצסיון הברלינאית בראשות הצייר מקס ליברמן, משרה שנטל בשל מצוקתו הכלכלית, הלך ואלזר והתרחק מן האנשים, שסלדו ממוזרותו, ממגושמותו החברתית וממרדנותו בבורגנות, ושב לשיטוטיו בבתי המרזח ובמסעדות הפועלים.
בתקופת ברלין התפרסמו קטעי פרוזה רבים מאת ואלזר בעיתונים ובכתבי עת. "הצורה הקטנה" הזאת תהפוך לסימן ההיכר שלו.
1929-1913
לאחר האכזבה הספרותית והכלכלית שנחל ואלזר בברלין, חזר בשנת 1913 אל שווייץ. שם התגורר בתחילה אצל אחותו ליזה, שעבדה כמורה במוסד לחולי נפש במנזר בֶּלֶלֶה (Bellelay). בתקופה זו הכיר את הכובסת פרידה מֶרמֶט וקשר עמה קשרי ידידות עזים שהתבטאו בהתכתבות אינטימית וממושכת. באותה שנה פרסם ואלזר את הכרך חיבורים (Aufsätze, 1913).
אחרי שהות קצרה אצל אביו בביל עבר ביולי 1913 לגור בחדר בעליית הגג של מלון "הצלב הכחול" בעיר, ששם התגורר עד 1920. בשנת 1914 נפטר אביו של ואלזר.
לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס ואלזר לצבא שווייץ ושירת שבועות מספר בארלאך ובסנט מוריץ כטוראי בחיל הרגלים.
בסוף 1916 מת אחיו של ואלזר, ארנסט, שהיה מאושפז זה כמה שנים בשל מחלת נפש במוסד הפסיכיאטרי ולדאו. בשנת 1919 התאבד אחיו של ואלזר, הרמן, פרופסור לגאוגרפיה בברן.
בביל כתב רוברט ואלזר מספר רב של קטעי פרוזה קצרים שהתפרסמו בעיתונים ובכתבי עת בגרמניה ובשווייץ וכן בכרכים הבאים: סיפורים (1914 ,Geschichten), שירים קטנים (Kleine Dichtungen, 1915), קטעי פרוזה (1917, Prosastücke), פרוזה קטנה (1917, Kleine Prosa), חיי משוררים (1917, Poetenleben) וזֶלַנד (Seeland, 1920). עבור הספר Kleine Dichtungen זכה ואלזר בפרס של איגוד הנשים לציון משוררים מחבל הריין ומהדורתו הראשונה יצאה לאור בשנת 1914 עבור איגוד הנשים. קטע הפרוזה "הטיול" (Der Spaziergang) הופיע לראשונה בכרך נפרד. באוסף זלנד פורסם הטקסט שנית לאחר עריכה קפדנית של ואלזר עצמו.
ואלזר, שמאז ומעולם חבב הליכות ברגל, החל בזמן הזה לצאת לטיולים רגליים ארוכים, שנמשכו לא פעם לילה שלם. רבים מקטעי הפרוזה שלו מהתקופה הזאת נכתבו מנקודת המבט של המטייל במרחב המוכר אך זר. כמו כן כתב קטעים רבים העוסקים באמנים ובסופרים. בתקופת ביל (1921-1913) אפשר להבחין גם בתפנית תמאטית בכתיבתו לתצפיות טבע ולאידיליות.
למרות הפרסומים הרבים, התקשה ואלזר להתקיים כסופר עצמאי. בתחילת 1921 עבר ואלזר לברן, ששם עבד חודשים אחדים כעוזר בארכיון הממשלתי בברן. בזמן הזה כתב את הרומן תיאודור, שכתב היד שלו לא נמצא מעולם. בברן חי בפרישות גדולה בחדרים שכורים שאותם החליף לעיתים קרובות – ב-12 שנים התגורר ב-16 חדרים שונים.
עוד בשנת 1917 אימץ רוברט ואלזר, לדבריו שלו, שיטת כתיבה בת שני שלבים – את הטיוטה כתב בעיפרון, את הנוסח הסופי בדיו. בברן התחדד והקצין סגנונו זה, שכונה לימים על ידי חוקריו בשם "מיקרוגרמות" – בשל כתב היד הזעיר והקשה לפענוח והשימוש בעיפרון. מ-1924 לכל המאוחר קיימות עדויות לכתיבת ה"מיקרוגרמות" – טיוטות לשירים, לקטעי פרוזה, לסצנות ולרומן שלם (השודד). רק חלק מהכתבים הועתק לנוסח נקי כדי להגישם לדפוס. בטקסטים האלה התגבש סגנונו הסובייקטיבי והמשתעשע והפך מופשט אף יותר. רבים מהטקסטים שנכתבו בזמן הזה הם מרובי רבדים ויכולים להיקרא באופנים שונים – כרשימות עיתונאיות נאיביות-מבדרות אבל גם כמונטאז'ים מורכבים וגדושים ברמיזות. כתיבתו של ואלזר הושפעה הן מספרות גבוהה והן מספרות זולה: לא פעם כתב מחדש את עלילותיהם של רומנים זולים ושינה אותן בתוך כך. חלק גדול מיצירתו של ואלזר נוצר בשנים הפרודוקטיביות האלה בברן, אולם הוא הצליח להוציא לאור רק ספר אחד דקיק: אוסף קטעי הפרוזה הוורד (Die Rose, 1925) – זהו הספר האחרון שוואלזר עצמו היה מעורב בהוצאתו לאור. חלק מן הטקסטים שכתב התפרסמו במפוזר בעיתונים ובכתבי עת, וחלק – אם לא אבדו – נשארו בגדר טיוטות.
במכתב למוציא לאור מקס רִיכנֶר מ-20 ביוני 1927, שנתיים לפני אשפוזו הראשון, כתב ואלזר: "עבור כותב שורות אלה פשוט היה רגע שבו שנא את הקולמוס שנאה נוראה ואיומה, מאס בו בצורה שאין לי מילים לתארה, היטמטם לגמרי ברגע שהחל להשתמש בו ולו במקצת, וכדי להשתחרר מתיעוב הקולמוס הזה החל לכתוב בעיפרון, לקשקש, להשתעשע. בעזרת העיפרון שוב יכולתי לשחק, לכתוב טוב יותר; נדמה היה לי שחדוות הכתיבה קמה כך לתחייה. האמן לי שחוויתי משבר אמיתי בגלל הקולמוס (שהתחיל עוד בברלין), מין עווית שמלפיתתה השתחררתי ביגיעה ובאיטיות בדרך העיפרון. חולשה, עוויתות, קהות חושים הם תמיד דבר מה גופני ובה בעת נפשי. עבורי אלה היו אפוא ימים של עצבים מרוטים שכמו השתקפו בכתב היד, בהתמוססותו, וכשהעתקתי מתרגיל העיפרון שוב למדתי – כמו נער קטן – לכתוב."[7] 526 מיקרוגרמות כאלה השאיר אחריו ואלזר, שלאחר פענוחן הן מונות 6000 דפי דפוס. את מקצתן העתיק לכתב מסודר ונקי ואף פרסם על במה זו או אחרת אך רובן שורבטו על גבם של ניירות משומשים.
הטקסטים הלא ידועים שנשמרו בטיוטות העיפרון המיקרוגרפיות פוענחו בשנים 1985–2000 על ידי החוקרים וֶרנֶר מוֹרלַנג (Morlang) ובֶּרנהַרד אֶכטֶה (Echte) ופורסמו בשישה כרכים תחת השם Aus dem Bleistiftgebiet (מתחום העיפרון). לפני כן, בשנת 1972, פענחו יוכן גרֶבֶן (Greven) ומרטין יוּרגֶנס (Jürgens) מתוך הכתבים האלה את הרומן הגנוז השודד (Der Räuber) ואת סצנות-פליקס (Felix-Szenen) והוציאו אותם לאור.
1956-1929
בתחילת 1929, לאחר שסבל זמן מה מהתקפי חרדה ומהזיות שהובילו להתמוטטות נפשית, נענה ואלזר לעצתו של פסיכיאטר ולהפצרותיה של אחותו ליזה והתאשפז במוסד הפסיכיאטרי ולדאו (Waldau) שליד ברן. בפרוטוקול רפואי של המוסד נכתב: "המטופל מודה שהוא שומע קולות." במוסד התייצב מצבו של ואלזר לאחר כמה שבועות והוא הוסיף לחבר ולפרסם טקסטים, אולם הרבה פחות מאשר בשנים הקודמות. הוא כתב שירים וקטעי פרוזה בשיטה שכינה "שיטת העיפרון", בכתב זעיר, שגודל אותיותיו הלך וקטן עד שלא עלה על מילימטר, ואת חלקם ערך והעתיק לנוסח נקי בדיו. מתקופה זאת לא נותרו טיוטות רבות, אלא בעיקר נוסחים נקיים וטקסטים שפורסמו. רק כשהועבר ואלזר בניגוד לרצונו בשנת 1933 אל המוסד הפסיכיאטרי הריזאו שבקנטון מולדתו אפנצל חדל לכתוב, "אף שמנהל המוסד, ד"ר אוטו הינריכסן", משורר בעצמו, "העמיד לרשותו חדר לפעילות ספרותית". כמו חוסי המוסד האחרים הועסק ואלזר בייצור של שקיות נייר וכן בעבודות סידור ומיון. בזמנו הפנוי קרא ספרות בידור.
החל משנת 1936 ביקר אותו במוסד הפסיכיאטרי הריזאו הסופר והמצנט השווייצרי קרל זליג (Seelig), שהיה מחסידי הכתיבה של ואלזר. את השיחות שערך זליג עם ואלזר במהלך טיולים רגליים ארוכים בסביבת המוסד, העלה על הכתב בספר טיולים עם רוברט ואלזר (1957 ,Wanderungen mit Robert Walser). קרל זליג פעל רבות למען פרסום מהדורות חדשות של יצירותיו של ואלזר, שהיה בינתיים לסופר נשכח. אחרי מותו של אחיו קרל (1943) ואחותו ליזה (1944) קיבל עליו זליג את האפוטרופסות על ואלזר. זליג הציע לוואלזר לעזוב את המוסד, אך זה, שאמנם היה עוף מוזר, אבל זה זמן רב לא הראה סימנים של מחלת נפש, סירב.
רוברט ואלזר אהב טיולים ארוכים ובודדים. בחג המולד 1956 מת מהתקפת לב בעת טיול כזה בשדה שלג. זמן קצר לאחר מכן נמצא בידי נער ששוטט בסביבה. התצלומים של המטייל המת בשלג מזכירים באופן מצמרר תיאור של מציאת המשורר המת סבסטיאן מתוך הרומן הראשון של רוברט ואלזר האחים טאנר.
יצירותיו והתקבלותן
הטקסטים של ואלזר מתאפיינים בטון עליז ומשועשע המכסה לעיתים קרובות על רגשות קודרים ופחדים קיומיים. בייחוד יצירותיו המוקדמות נדמות בקריאה ראשונה נאיביות וקלילות, אך מאחורי הפשטות הזאת מסתתרות תובנות מדויקות ומודרניות על חיי היומיום, המנוסחות לא פעם בשפה מורכבת ורבת רבדים. כיום נמנים הטקסטים של ואלזר, שפענוחן המלא החל בשנות ה-60, עם היצירות החשובות של תקופת המודרנה. בכתיבתו ואלזר השתעשע לעיתים קרובות בשימוש מודע בניב השווייצרי. נושאי הכתיבה נעים בין הגיגים אישיים ובין כתיבה על טקסטים ספרותיים אחרים.
תקופות היצירה של ואלזר
קשה להקיף את יצירתו של רוברט ואלזר במלואה. סיבה אחת לכך שמרבית קטעי הפרוזה הקצרים שלו פורסמו בנפרד בעיתונים ובכתבי עת. סיבה נוספת היא שיצירתו גדלה ומתרחבת עד היום באמצעות גילויים של טקסטים לא מוכרים –ב-2016, למשל, נמצאו מכתבים של רוברט ואלזר אל אמיל וידמר, עורך כתב העת Die Ähre בספרייה המרכזית בעיר זולותורן שבשווייץ. נדמה שאמירתו של ואלזר עצמו הולמת כאן: "הרומן שאיני חדל לכותבו הוא רומן אחד ויחיד ואפשר היה לכנותו רומן-אני שסוע ומבותר בדרכים רבות מספור" (Sämtliche Werke, 20, p. 322).
חוקריו של ואלזר מחלקים את יצירתו לארבעה שלבים, הקשורים למקומות המגורים המשתנים תדיר של המחבר: היצירות המוקדמות (1905-1898), שנכתבו תחת השפעת זרם היוגנדשטיל והאסתטיציזם; היצירות הריאליסטיות יחסית מתקופת ברלין (1913-1905), שבה נכתבו כל הרומנים של ואלזר שיצאו לאור בחייו; היצירות העוסקות בנושאים שווייצריים מתקופת ביל (1920-1913); וקטעי הפרוזה, השירים והדרמולטות המופשטים, ההרמטיים יותר ויותר, מתקופת ברן (1933-1921), שמבחינת היקפן הן חלק הארי של יצירתו של ואלזר. אחרי 1933, בעת שהייתו במוסד הפסיכיאטרי הריזאו, יבשה עטו של המחבר כמעט לגמרי במישור הספרותי. מזמן לזמן כתב עדיין מכתבים אולם ב-1949 נפסקה גם כתיבתם.
1905-1898: ההתחלה
משנת 1898 פורסמו במהדורת יום ראשון של היומון דר בונד שירים מאת ואלזר. ממארס 1902 עד אוגוסט 1903 נערך והודפס הספר החיבורים של פריץ קוכר בהוצאת אינזל. יוזף ויקטור וידמן, עורך מהדורת יום ראשון של הבונד, כתב במילות ההקדמה שלו שביצירותיו של ואלזר בא לידי ביטוי "דבר מה פראי, קדום ואמיתי, ועם זאת מעודן מאוד".[8] בשנת 1899 פרסם גם כתב העת די אינזל שירים, פרוזה ודרמולטות מוקדמות של ואלזר.
אף על פי שאין זה נדמה כך, היה ואלזר פורה מאוד בשנים הראשונות; כ-80 שירים נכתבו בשנים האלה, נוספו עליהם טקסטים דרמטיים וקטעי פרוזה. במקבצים, שהחלו להתפרסם רק בתקופת ברלין, מצויים גם שירים רבים מראשית כתיבתו: מרבית מארבעים השירים שקובצו באסופה שירים (Gedichte, 1909; בתוספת 16 איורים פרי עטו של אחיו קרל ואלזר) פורסמו עוד בשנים 1898–1900 בכתבי עת. גם הקטעים הדרמטיים הכלולים בספר קומדיה (Komödie, 1919) נכתבו בסביבות 1900. מתכתובות של ואלזר עם ההוצאה לאור עולה כי ב-1903 נעשו תוכניות לפרסום הדרמות. הספר החיבורים של פריץ קוכר נועד להיות כרך ראשון מתוך שלושה; בכרכים 2 ו-3 היו אמורים להתפרסם הדרמולטות והשירים. אולם למרות הסקירות האוהדות על הספר, הכרכים הנוספים לא יצאו לאור מעולם – כנראה עקב שיעור המכירות הנמוך.
באותה תקופה פורייה מוקדמת של ואלזר נוצר גם רצף הסצנות שנכתב בעגה השווייצרית האגם (Der Teich), שקטעים ממנו פורסמו לראשונה בשנת 1966 בביוגרפיה שכתב רוברט מכלר (Mächler). הטקסט פורסם במלואו לראשונה ב-1972 בכרך 12.1 של כל כתביו של ואלזר, שנערכו על ידי יוכן גרבן. האגם הוא הטקסט היחיד של ואלזר שנכתב בעגה השווייצרית. החוקר ברנהרד אכטה העריך כי נכתב בשנת 1902.
תחילתו הספרותית של ואלזר מונה אפוא הן יצירות ליריות והן פרוזה. ואלזר כתב פרוזה בכל תקופות היצירה שלו – קטעים קצרים, רומנים ורשימות למדורי התרבות בעיתון. יצירתו הלירית נחלקת לשלוש תקופות: השנים המוקדמות (1905-1898), סוף שנותיו בביל (1920-1919 בערך) ושנותיו בברן (1931-1924 בערך).
1913-1905: ברלין
בתקופת מגוריו בברלין נכתבו לא רק הרומנים של ואלזר האחים טאנר, עוזר לכל עת ויאקוב פון גונטן, אלא גם קטעי פרוזה רבים שהתפרסמו בעיתונים ובכתבי עת יוקרתיים ותיארו את החיים בברלין תחת קיסר גרמניה וילהלם השני מנקודת המבט של הולך בטל זעיר-בורגני: "כשפיך מלא, רואות עיניך בו בזמן אדם אחר השקוע בתחיבת מזון לפיו. והאנשים אפילו לא צוחקים, גם אני לא. מאז הגעתי לברלין, הפסקתי לחשוב שהאנושי הוא מגוחך."[9]
בתקופה הזה רווח הסגנון הריאליסטי בטקסטים של ואלזר, ובייחוד ברומן עוזר לכל עת. אולם בטקסטים אחרים, בראש ובראשונה ביאקוב פון גונטן, הופך העולם הריאליסטי הזה – מבלי להיות לרומנטי או לאגדי – למרחב מפלצתי ולא מובן, לעיתים סתום לחלוטין.
1921-1913: ביל
בשנת 1913 שב רוברט ואלזר לשווייץ ברגל. הנסיגה למולדת היא גם נסיגה מן החברה ומן החוג הספרותי אל המרחב הפרטי. רק קשרים מעטים נשמרו. את ההשראה לכתיבתו מוצא ואלזר בהליכות ארוכות בטבע. שינוי המקום משתקף גם בהתקות התוכניות והסגנוניות בכתיבתו: הרחק מן הנושאים המעסיקים את אנשי העיר הגדולה. בכתיבתו הוא פונה לסוגת האידיליה, אולם גם זו קורסת שוב ושוב ואינה מנותקת מן המשבר העולמי. כזר שהוא גם בן-בית במולדתו שלו, ואלזר מתמקד בשנים הראשונות של חזרתו בשלווה ובחוסר החשיבות של ערים קטנות בניגוד לכרך הסואנת והראוותנית ברלין.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 הולכים וגדלים הסדקים באידיליה זו: לנימתם האירונית של הטקסטים מיתוספים גם החששות וחוסר היציבות המאפיינים עתות מלחמה. פה ושם נזכרת המלחמה במפורש: "לנגד עיניי עמד ביתי הרך, היקר והנעים, רעייתי היפה והילדים המתוקים שאהבתי יותר מכול. אבל לנגד עיניי עמד גם הפגיון שהשלכתי מידי והקרב שממנו ברחתי."[10]
מרבית ספריו של ואלזר יצאו לאור בזמן מגוריו בביל. אמנם רק טקסט ארוך אחד נכתב אז – הטיול (1917) – אולם כמה אסופות של קטעי פרוזה יצאו לאור. הטיול הוא טקסט פרוזה שפורסם לראשונה באופן עצמאי בהוצאת הובר (Huber) ככותר התשיעי בסדרה "מסַפְּרים שווייצרים". ב-1919 פורסם אותו סיפור בגרסה ערוכה (על ידי ואלזר עצמו) באסופה Seeland. האסופות חיבורים (1913), סיפורים (1914) ושירים קטנים (1915) הודפסו בהוצאת קורט וולף (Wolff) בלייפציג. קטעי פרוזה (1917) יצא לאור בהוצאת ראשר (Rascher) בציריך, פרוזה קטנה (1917), חיי משורר (1917) וזלנד (1920) יצאו לאור בהוצאת אלכסנדר פרנקה (Francke) בברן, הקובץ קומדיה (1919) יצא לאור בהוצאת ברונו קסירר (Cassirer) בברלין, אף שהיה מיצירותיו המוקדמות.
1933-1921: ברן
בשנת 1921 עבר רוברט ואלזר לברן. משנת 1929 ואילך התגורר במוסד הפסיכיאטרי ולדאו שליד ברן ושם המשיך בכתיבה הספרותית עד 1933.
התקבלות יצירתו
ואלזר, שחוץ מהשתתפותו בחוג הסופרים של כתב העת די אינזל בתקופת יצירתו המוקדמת לא השתייך מעולם לאסכולה ספרותית, לקבוצה או לזרם, היה לפני מלחמת העולם הראשונה וגם בשנות ה-20 של המאה ה-20 סופר מוערך, אם כי בסוף התקופה הזו נודע בעיקר בזכות רשימותיו בעיתון. עם זאת, בשנות ה-30 הלך ונשכח ואלזר בגרמניה וגם המהדורות החוזרות שהוציא קרל זליג בשווייץ לא שינו זאת.
בשנת 1967 העבירה אחותו של רוברט ואלזר, פאני הגי-ואלזר, את עיזבונה לקרן קרל זליג, שהוקמה ב-1966 על ידי ד"ר אליו פרליך (Fröhlich), בתנאי שכל המסמכים יישמרו, יעובדו ויונגשו בארכיון שיוקם על שמו של רוברט ואלזר. בשנת 1973 ייסדה הקרן את הארכיון. בשנת 1996 הקימה קרן קרל זליג את אגודת רוברט ואלזר וב-2004 שינתה את שמה לקרן רוברט ואלזר בציריך. בשל קשיים כספיים עברה הקרן לברן ב-2009 ופתחה שם את מרכז רוברט ואלזר. מטרת המרכז היא לשמר, לקטלג ולחקור את כתביו של רוברט ואלזר ושל ידידו והמצנט שלו קרל זליג ולהנגישם לקהל הרחב. פרט לארכיון רוברט ואלזר, המרכז מחזיק ספרייה עם כל כתביו של רוברט ואלזר ומציג תערוכות נושאיות מתחלפות הנוגעות לרוברט ואלזר.
ב-1978 הוקמה בעיר מולדתו ביל קרן רוברט ואלזר בביל/ביין, המעניקה את פרס רוברט ואלזר לספרי ביכורים שווייצריים בגרמנית ובצרפתית.
על שמו של רוברט ואלזר נקראת רכבת-רוכנת של שירות הרכבות השווייצרי.
Komödie. Märchenspiele und szenische Dichtung, 1986 ISBN 3-518-37614-4
Wenn Schwache sich für stark halten. Prosa aus der Berner Zeit 1921-1925, 1986 ISBN 3-518-37617-9
Zarte Zeilen. Prosa aus der Berner Zeit 1926, 1986 ISBN 3-518-37618-7
Es war einmal. Prosa aus der Berner Zeit 1927-1928, 1986 ISBN 3-518-37619-5
Für die Katz. Prosa aus der Berner Zeit 1928-1933, 1986 ISBN 3-518-37620-9
Aus dem Bleistiftgebiet Band 1. Mikrogramme 1924/25, 1985 ISBN 3-518-03234-8
Aus dem Bleistiftgebiet Band 2. Mikrogramme 1924/25, 1985 ISBN 3-518-03234-8
Aus dem Bleistiftgebiet Band 3. Räuber-Roman, Felix-Szenen, 1986 ISBN 3-518-03085-X
Aus dem Bleistiftgebiet Band 4. Mikrogramme 1926/27, 1990 ISBN 3-518-40224-2
Aus dem Bleistiftgebiet Band 5. Mikrogramme 1925/33, 2000 ISBN 3-518-40851-8
Aus dem Bleistiftgebiet Band 6. Mikrogramme 1925/33, 2000 ISBN 3-518-40851-8
Unsere Stadt. Texte über Biel., 2002 ISBN 3-907142-04-7
Feuer. Unbekannte Prosa und Gedichte., 2003 ISBN 3-518-41356-2
Tiefer Winter. Geschichten von der Weihnacht und vom Schneien. Hg. v. Margit Gigerl, Livia Knüsel u. Reto Sorg. Frankfurt: Insel Taschenbuch Verlag 2007 (it; 3326), ISBN 978-3-458-35026-2
מהדורות מוערות בגרמנית
Walser, Robert: Werke. Berner Ausgabe. Hg. v. Lucas Marco Gisi, Reto Sorg, Peter
Stocker u. Peter Utz. Suhrkamp, Berlin seit 2018ff. (=BA)
Walser, Robert: Kritische Robert Walser-Ausgabe. Kritische Ausgabe sämtlicher
Drucke und Manuskripte. Hg. v. Wolfram Groddeck, Barbara von Reibnitz u.a..
Stroemfeld, Schwabe, Basel, Frankfurt am Main 2008ff. (=KWA).
Walser, Robert: Aus dem Bleistiftgebiet. Hg. v. Bernhard Echte u. Werner Morlang i.
des Robert Walser-Archivs der Carl Seelig-Stiftung, Zürich. Suhrkamp, Frankfurt am Main 1985–2000 (=AdB).
Walser, Robert: Sämtliche Werke in Einzelausgaben. 20 Bde. Hg. v. Jochen Greven. Suhrkamp, Zürich, Frankfurt am Main 1985-1986 (=SW).
מקורות
ולטר בנימין, "רוברט ואלזר", 1929, בתוך: ביקורת ומראית-עין; מבחר כתבים על ספרות ותיאטרון, רסלינג 2015, תרגמה מגרמנית: טלי קונס.
Walter Benjamin: Robert Walser, 1929 (essay) Volltext
Carl Seelig: Wanderungen mit Robert Walser, 1957 ISBN 3-518-01554-0
Robert Mächler: Das Leben Robert Walsers, 1976 ISBN 3-518-39986-1
Robert Walser – Leben und Werk in Daten und Bildern, 1980
Jochen Greven: Robert Walser. Figur am Rande in wechselndem Licht, 1992 ISBN 3-596-11378-4
Bernhard Echte: Walsers Kindheit und Jugend in Biel. Biographischer Essay., 2002 ISBN 3-907142-05-5
Lukas Märki: Auf den Spuren Robert Walsers. Interaktive CD-ROM., 2002 ISBN 3-907142-07-1
Lucas Marco Gisi: Das Schweigen des Schriftstellers. Robert Walser und das Macht-Wissen der Psychiatrie. In: Martina Wernli (Hrsg.): Wissen und Nicht-Wissen in der Klinik. Dynamiken der Psychiatrie um 1900. Bielefeld: transcript 2012, S. 231–259, ISBN 978-3-8376-1934-8
W.G. Sebald: "Le Promeneur Solitaire: On Robert Walser" from a Place in the Country. trans. Jo Catling 2014 ISBN 978-1400067718
Lucas Marco Gisi (ed.): Robert Walser-Handbuch. Leben – Werk – Wirkung. Metzler, Stuttgart 2015, ISBN 978-3-476-02418-3
Walser, Robert: Briefe. Hg. v. Peter Stocker u. Bernhard Echte. Unter Mitarbeit v. Peter Utz u. Thomas Binder. Suhrkamp, Berlin 2018.
לקריאה נוספת
קרל זליג, שיטוטים עם רוברט ואלזר, תרגמה מגרמנית: רחל ליברמן, ספריית הפועלים, 2023[11]
The Review of Contemporary Fiction, Vol. XII, no. 1 (Robert Walser special issue)
Davenport, Guy "A Field of Snow on a Slope of the Rosenberg" Georgia Review 31:1 (Spring 1977) pp. 5–41
Frederick, Samuel. Narratives Unsettled: Digression in Robert Walser, Thomas Bernhard, and Adalbert Stifter. Evanston, Ill: Northwestern University Press, 2012.
Vila-Matas, Enrique Bartleby & Co. ISBN 0-8112-1591-1
Gary J. Shipley. "Smithereens: On Robert Walser’s Microscripts" The Black Herald (issue 4, October 2013) pp. 104–119
Ahmadian, Mahdi and Mohsen Hanif. "An Existential Crisis: the Significance of the Opening and Concluding Passages of Robert Walser’s Jacob Von Gunten." Forum for World Literature Studies 10.3 (2018): 463-472.
^Robert Mächler, Das Leben Robert Walsers, Suhrkamp, Frankfurt am Main, 1976, ISBN 3-518-39986-1
^Peter von Matt, Die tintenblauen Eidgenossen. Über die literarische und politische Schweiz., dtv, München, 2004, עמ' 214
^Walser, Robert, תרגום: Aus dem Schweizerdeutschen von Händl Klaus u. Raphael Urweider, Der Teich. Szenen. Zweisprachige Ausgabe., Berlin: Reto Sorg. Insel Verlag, 2014
^Walser, Robert: Briefe 1921–1956. Hg. v. Peter Stocker u. Bernhard Echte. Unter Mitarbeit v. Peter Utz u. Thomas Binder. Suhrkamp, Berlin 2018, S. 299-300.
^Lucas Marco Gisi: Werkphasen. In: Lucas Marco Gisi (Hrsg.): Robert Walser-Handbuch. J. B. Metzler, Stuttgart 2018, ISBN 978-3-476-04594-2, S. 74.
.jpg)
