רדיית דבש

תוצרת רדיית הדבש

רדיית דבש (או ליקוט דבש) היא פעולת הפקת הדבש מתאים אשר נמצאים בחלות הדבש, המצויות בכוורת הדבורים, הרדייה היא השלב בעבודתו של הדבוראי בה הוא אוסף את הדבש מהכוורות. לקראת שלב זה, הוא מתארגן היטב והכשרתו המקצועית מכוונת לקראת ארגון עבודת הרדייה, זוהי עבודה קשה, הכרוכה בספיגה של עוקצי דבורים, אפילו כאשר לובש הדבוראי את בגדי המיגון המקובלים. הדבורה נאבקת באלה הנוטלים ממנה את הדבש - המזון שהיא מכינה לימים בהם היא לא תמצא צוף או אבקת פרחים למחייתה, כמו בימי החורף.

עונת הרדייה

חלת דבש אחרי שהוסר ממנה כיסוי השעווה

רדיית הדבש נעשית בסוף עונת אגירת הצוף של הדבורים, לאחר תקופת עיבוד על ידי דבורת הדבש, הופך הצוף לדבש. בסיום עונת הפריחה, רוב הדבורים עפות בסביבת הכוורת, ולכן, כאשר מגיע הדבוראי לבצע את הרדייה הוא נתקל בהתנגדותן.

רדיית ביניים

למרות כל ה"תחבולות" שנוקט הדבוראי, הוא לא יכול לרדות את הדבש ללא גרימת נזק לנחיל הדבורים. לכן, למרות המאמץ הארגוני הכרוך בדבר, יש הנוהגים לרדות פעמיים: פעם באמצע הפריחה ופעם שנייה בסופה. באמצע התקופה, הדבורים עדיין מצויות בשדות הפריחה ורק חלק מהן בכוורת ובסביבתה. יש הטוענים כי רדיית הביניים אפילו ממריצה את הדבורים למלא את החלות שהתרוקנו בפעולת הרדייה הראשונה. יחד עם זאת, ישנו חיסרון לרדיית הביניים, שכן הדבורים ה"פועלות" עוסקות בתיקון תאי חלות הדבש שניזוקו בפעולת הרדייה ואין להן את היכולת לצאת לאסוף צוף, וזאת בזמן שעדיין יש פריחה בחוץ. בשל זאת, נוהגים באזורי פריחת פרי ההדר, שם עונת הפריחה היא קצרה, לבצע רק רדייה אחת כדי לא להפריע לאיסוף הצוף. חיסרון נוסף, מהותי יותר ברדיית הביניים, הוא שהדבש הנלקח ברדיית הביניים עלול להיות לא בשל דיו. הדבש המופרש מהדבורה הוא מימי. רק לאחר שנשלמת מלאכת האידוי שלו - הדבש בשל. דבש לא בשל עלול לתסוס.

פעולת הרדייה

קומה ובתחתיתה רשת המאפשרת לדבורים לצאת מהקומה אך לא לחזור אליה

רשת בין קומת הבסיס לבין שאר הקומות - המונעת מה"מלכה" לעבור לקומות העליונות ולהטיל בהן וכן להיות נוכחת בהן בזמן הרדיה

על מנת לרדות את הדבש יש להוציא את חלות הדבש מתוך הכוורת. בעונת הרדייה, הכוורות מאוכלסות מאוד והדבורים שומרות על המאגרים שאגרו לקראת החורף הדל בצמחים אשר מניבים צוף. גם משפחות דבורים המוכרות לדבוראי בתור רגועות לא מניחות לקחת מהן את חלות הדבש. הן נאבקות בבעלי החיים ובבני האדם בנשקן האחרון - עוקץ הדבורה.

הדבוראי מצטייד לעבודה עם הדבורים בבגד קל, על מנת שלא יזיע. ריח הזיעה אינו אהוד על הדבורה וממריץ אותה לפעולות תקיפה, על ידי הרחתו היא חשה כי האויב שלה בסביבתה. בנוסף, מגנים במסכה על הפנים ונוהגים גם ללבוש כפפות על הידיים. למרות כל ההגנות, נטילת הדבש מהכוורת גורמת להתעוררות הדבורים וכמעט תמיד הדבוראי נעקץ בעת הרדייה. לשם הרגעת הדבורים והפחתת תוקפנותן משתמשים בעשן מאש שהופקה במפוח - סבורים כי מתעורר בהן את החשש כי פרצה שרפה והן עטות על חלות הדבש על מנת להתמלא בדבש מלאי לשעת חירום - הדבורה נעשית כבדה יותר לתנועה ולתגובה על התקיפה וכך הדבוראי מרוויח זמן.

בדרך כלל לא מוציאים את החלות מהקומות אלא לוקחים קומה שלמה ומחליפים אותה בקומה ריקה. לשם כך, מספר ימים לפני מועד הרדייה מפרידים בין הקומה המלאה ובין הכוורת, מניחים מתחת לקומה המלאה קומה ריקה וביניהן רשת המאפשרת מעבר של דבורים בכיוון אחד בלבד. כעבור מספר ימים נותרות רק דבורים בודדות בקומה המלאה וניתן להורידה מהכוורת ולהעביר אותה על תכולתה לרדייה. ניתן עם זאת גם לקחת רק מספר חלות מהקומה ולהחליפן בחלות ריקות, אך פעולה זו לוקחת זמן רב יותר והיא מקלה על הדבורים לתקוף את הרודים.

את קומת הבסיס לא רודים, שכן מייעדים אותה למשכן המלכה ותאי הביצים. מקובל להניח בכוורת רשת מיוחדת, המכונה "רשת הנימן", המונעת את מעבר המלכה מקומת הבסיס לקומות העליונות, זאת מכיוון שהמלכה היא היחידה שמטילה ביצים. כך הקומות העליונות מתמלאות בדבש בלבד ואין חשש שהמלכה תיפגע בזמן הוצאתן מן הכוורת.

הפקת הדבש

את הדבש רודים כיום בעיקר בשיטות מכניות. תהליך הרדייה מורכב מהשלבים הבאים:

1. הסרת מעטה השעווה, החותם את תאי הדונג בהם מצוי הדבש - פעולה זו נעשית באמצעות סכין מיוחד או בתהליך ממוכן.

   

   זיקוק הדבש לאחר הרדייה

2. סִרכּוּז (צנטריפוגציה) של חלת הדבש - לא ניתן להוציא את הדבש מהתאים שמהם הוסרה חותמת השעווה בעזרת כוח המשיכה בלבד ולשם כך מפעילים צנטריפוגה.
3. סינון ושקיעה - הדבש המופק באמצעות הצנטריפוגה מועבר בצינורות לבריכות השקעה בהן הוא מאוחסן למספר ימים. חלקי דבורים מתות ופרורי שעווה צפים כלפי מעלה ומוּסרים מהדבש.
4. פיסטור (שלב שאיננו הכרחי) - מטרת הפיסטור היא להרוג את השמרים שבדבש על מנת למנוע תסיסה, למנוע התגבשות ולהגדיל את צמיגותו של הדבש. הפיסטור נעשה על ידי חימום הדבש. קיימות כמה שיטות לפיסטור, למשל - חימום הדבש במשך שתי דקות לטמפרטורה של 77°C וקירורו מיד ל-54°C. בשלב זה קיימת הסכנה שחימום מוגזם יכול לקלקל את הדבש.
5. אחסון - הדבש הנקי מועבר למכלים בהם הוא מאוחסן עד שיועבר לכלים בהם יימכר. התנאים האידיאליים לאחסון דבש הם במקום חשוך, בטמפרטורה נמוכה (מתחת ל-11°C או בטווח של 21°C ל-27°C באריזה סגורה), ולחות יחסית של 60%-80%.

בתנאים מיטביים ניתן לרדות כ-30-40 ק"ג דבש מתא כוורת אחד בעונה.

לאחר גמר הרדייה מחזירים את החלות הפגומות אשר עדיין מכילות מעט דבש - עד 10% - לכוורת, בקומה נפרדת, למניעת הפרעה נוספת לקומה הבסיסית של הכוורת. הדבורים מלקטות את הדבש שנשאר ובונות מחדש את החלות. כאשר החלות מתרוקנות, עדיף לאחסנן בארונות מיוחדים והרמטיים כדי שלא ייפגעו מעש הדונג. יש שיטות לטיפול בחלות וזאת על מנת לחסוך ממשפחת הדבורים מאמץ בעונה הבאה לבנות חלות חדשות.

לאחר הרדייה, נוהגים להמתין עשרה ימים ויותר עד שהדבש נהיה מזוקק וראוי לשיווק.

• 
  "עישון" - משפחת הדבורים
• 
  הסרת כיסוי השעווה מתאי הדבש המלאים באמצעות סכין מחוממת
• 
  הסרת הכיסוי בשיטה אלטרנטיבית באמצעות סכין משוננת

• 
  חלת דבש חתומה - הדבש לפני הרדיה
• 
  זיקוק הדבש בפנים מכונת הרדיה
• 
  התוצרת הסופית - אחרי הרדיה

מכונת הרדייה

דגם מכונת רדיה

בשנת 1865 מצא פרנצ'סקו דה-הרושקה מאיטליה את העיקרון לבניית מכונת הרדייה. הוא צפה בילד המניף בעזרת חבל, סל שבו היו יערות דבש. כאשר סובב את הסל עם החבל במהירות מסביב לראשו הוא גילה כי הדבש נזרק מהחלות. לנגסטרוט האמריקאי, ממציא הכוורת המתפרקת, התעניין בהמצאה והוסיף למכונה תמסורת, אשר מכפילה את מהירות הסיבובים. בסופו של דבר, היערות עומדות בתוך תוף המסתובב במהירות על צירו. הכוח הצנטרופוגלי לוחץ על הדבש וזורק אותו המרכז אל קיר החבית. משם הוא נוזל מטה ונאסף בכלי קיבול מיוחדים.

כיום ישנם "כוורות ביתיות" לרדייה המעודדים רדיית דבש בגינות ביתיות או מעל גגות של בניינים.

לקריאה נוספת

• א. בן-נריה, גידול דבורים, הוצאת ארגון מגדלי הדבורים בישראל, תל אביב, תש"י

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא רדיית דבש בוויקישיתוף

• מאיר ברק, מדוע כוורנים משתמשים בעשן בזמן רדיית הדבש?, במדור "שאל את המומחה" באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי, 1 ספטמבר 2009