קולונאט (בלטינית: colonatus) היה מושג ששימש לתיאור מעמד צמיתים שהתקיים בקיסרות הרומאית המאוחרת.
במקור, משמעות המושג "קולונוס" (colonus, ריבוי: coloni, "קולונים") הייתה חקלאי שחוכר קרקע מבעל אדמה. בתקופת הקיסרות המאוחרת קבע הקיסר קונסטנטינוס שמעמד של קולונוס יעבור בירושה, וכך בן של קולונוס נאלץ גם הוא להפוך לחקלאי שמעבד את השדות המשפחתיים. הצו של קונסטנטינוס קשר את החקלאי לקרקע ואסר עליו לעוזבה, או על אדם כלשהו לסלקו מן הקרקע שאותה הוא מעבד.
התפתחות הקולונאט היא עדות לשקיעת מוסד העבדות ברומא העתיקה, בווילה הרומית היה נהוג השימוש בעבדים לעיבוד חלקות אדמה גדולות, "לטיפונדיות" (יחיד: latifundia), אולם הידרדרות הכישורים המנהלתיים בקיסרות המאוחרת, והקושי שהתעורר בזמנים מסוימים להשיג עבדים חדשים, הפכו את עבודת העבדים לבלתי כלכלית. דבר זה גרם להרחבת השימוש בקולוני שחכרו חלקות אדמה קטנות. החוקים של קונסטנטינוס נועדו להבטיח אספקת מזון מתמדת בניסיון להתגבר על חוליה של הקיסרות המאוחרת.
מבחינה חוקית, הקולוני לא היו עבדים, וכך ראה אותם גם החוק ואף אפשר להם לגשת למערכת המשפט של האנשים החופשיים, להבדיל מעבדים שנשפטו על ידי אדוניהם. אולם במובנים מסוימים היה מעמדם החוקי דומה לזה של עבדים. דוגמאות לכך אפשר לראות באיומו של קונסטנטינוס שיכבול בשלשלאות קולוני שברחו מנחלתם, ובחוקים מתייחסים למחכיר האדמה לקולונוס כ"אדון" (dominus). מעשים ומונחים אלה היו נקוטים ביחס לעבדים.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
