קהילת יהודי פנלו

הקהילה היהודית בעיר פנלו הייתה חלק מיהדות הולנד, והתקיימה מאמצע המאה ה-14 עד לסוף שנות ה-70 של המאה ה-20.

היסטוריה

הכניסה לבית הכנסת של פנלו

היהודים הראשונים התיישבו בפנלו במהלך המחצית השנייה של המאה ה-14, כאשר נהנתה העיר מתקופת שגשוג. רחוב בעיר הקרוי "רחוב היהודים" (בהולנדית: Joodenstraat) קיים מתקופה זו. עם פרוש המאה ה-15 היו כמה מיהודי העיר פעילים כמלווי כספים וכבעלי בתי משכון. נראה שהיהודים עזבו את העיר בעקבות שקיעת המערכת הכלכלית שלה במהלך שנות השישים של המאה ה-15 כמעט מאה שנים לאחר מכן, ב-1544, הוענקה הרשות לשלושה יהודים להתיישב בעיר עם משפחותיהם כדי להקים ולנהל לבנק להלוואות. כמו כן ניתנה להם הרשות לבצע שחיטה על פי ההלכה לצורכי אספקת הבשר שלהם ולהקים בית עלמין. שנתיים מאוחר יותר בוטלו זכויותיהם של היהודים.

בהמשך לא התגוררו בפנלו יהודים עד להענקת זכויות אזרח ליהודי הולנד בסוף המאה ה-18. רוב היהודים הראשונים שהתיישבו אז בעיר הגיעו מגרמניה. בית הכנסת הראשון בתקופה המודרנית פעל בראשית המאה ה-19 בעליית גג בשער קולן (Keulsepoort). ב-1827 הועתק מקומו של בית הכנסת למבנה ששימש בעבר כבית מחסה לעניים של הקהילה הפרוטסטנטית.

ב-1819 היגרה מגרמניה לפנלו משפחת החרטים היהודיים וינר (Wiener). בנם יעקב וינר (אנ') עיצב יחד עם אחיו ליאופולד וינר את בול הדואר הראשון של בלגיה^[1]. ב-1851 היה שותף בעיצוב הבול ההולנדי הראשון.

ב-1827 הוכרו יהודי פנלו כקהילה עצמאית. קודם לכן, הם נחשבו כחלק מקהילת יהודי העיר סיטארד. ב-1865 הוקם בית כנסת חדש כשהתרומות לבנייתו הגיעו בין השאר ממלך הולנד, משלטונות העיר והמחוז ומתורמים פרטיים. באותה עת הגיעה אוכלוסיית יהודי פנלו לשיאה.

באמצע המאה ה-19 הונהגה קהילת יהודי פנלו על ידי ועד קהילה. גופים רשמיים נוספים של הקהילה כללו ועד לניהול הסיוע לעניים. יהודי פנלו הפעילו ארגוני מתנדבים לפעילות חברה ותרבות. החינוך היהודי לילדי הקהילה ניתן על ידי מורה ששימש גם כחזן וכשוחט. בין השנים 1820–1887 קברה קהילת יהודי פנלו את מתיה בבית הקברות היהודי ששכן ברחוב קרקהופואך (Kerkhofweg). כמה שנים מאוחר יותר הוקם בית עלמין חדש בחנזנסטראט (Ganzenstraat).

יהודי פנלו במאה ה-20

ככר הזיכרון לזכר קהילת פנלו

בתחילת המאה ה-20 התערו יהודי פנלו בחברה הכללית וחיו בשכנות לנוצרים. על פי רוב הם נהנו ממצב כלכלי טוב. רובם עבדו כבעלי חנויות, כקצבים, או כסוחרים, חלק מהם עבדו כבעלי מלאכה והיו גם כמה שהקימו לימים מפעלים קטנים. ב-1928 הוקם "חוג הידידים היהודים" (Joodsche Vriendenkring) אגודה לתרבות שהוציאה לאור עיתון פרו-ציוני. הנוער היהודי קיים פעולות חברה, למד בימי ראשון לימודים יהודיים בבנין בית הכנסת. כמה מחברי הקהילה היו פעילים בגופי הממשל העירוניים.

היותה של פנלו צומת רכבות חשוב במעבר מגרמניה להולנד, גרמה לכך שהגיעו לשם רכבות מלאות פליטים יהודים מכל רחבי מזרח אירופה. אם לא היו להם תעודות מתאימות או מספיק כסף הם נשלחו משם חזרה לגרמניה. ראשי הקהילה ארגנו ב־1933 "ועד לסיוע לפליטים" (Comite voor Joodsche vluchtelingen Venlo). הוועד ארגן תמיכה ב-130 גברים יהודיים שהוחזקו במחנה פליטים ליד מנזר הלב הקדוש (Heilig Hartklooster) של הנזירות הדומיניקניות בראובר (Reuver)^[2], כמו כן חילקו מזון, מים ושמיכות גם לאלו שלא נתנו להם להיכנס להולנד^[3].

במהלך הכיבוש הגרמני של הולנד במלחמת העולם השנייה נרדפו יהודי פנלו כמו כל יהודי הולנד. משלוחי גירוש רבים יצאו באוגוסט, אוקטובר ונובמבר 1942. כרבע מיהודי העיר הצליחו להתחבא וכמה מהיהודים הצליחו לברוח מהולנד. בשנת 1943 נשלחו 700 אסירים ממחנה הריכוז פיכט לעבודות כפייה בבסיס הלופטוואפה שליד פנלו. שדה התעופה, הופצץ פעמים רבות על ידי בנות הברית ולכן פלוגות היהודים נשלחו לתקו את מסלול ההמראה, תוך כדי ההפצצות ורבים נהרגו על המסלול, פלוגות העבודה הללו כונו "קומנדו הנסיעה לשמיים" (Himmelfahrtkommando)^[4] אחרוני יהודי פנלו גורשו מהעיר באפריל 1943. ב-8 באפריל 1943, הכריז המפקד העליון לביטחון (Generalkommissar fur das Sicherheitswesen) בהולנד, הנס ראוטר (Rauter), על לימבורך כ"נקיה מיהודים", אף על פי שידע שיש עוד מסתתרים. העובדה שלא נותרו בעיירה עד יהודים לא מנע מעיריית פנלו לשלוח לקהילה היהודית ב-13 במרץ דרישה לתשלום מיסים.

העיר הייתה צפופה מדי וכולם הכירו את כולם, כך שקשה היה להסתתר בה, אבל האזור הכפרי מסביב היה מיושב בפחות צפיפות ועל כן הוחבאו כמה ילדים מהקהילה ואחרים מכל רחבי הולנד אצל איכרים בכפרים הסמוכים. מעטים בלבד מיהודי פנלו שרדו את המלחמה ועלה בידם לשוב לעיר עם סיומה. מהקהילה הקטנה נרצחו 93 אנשים^[5][6]. בית הכנסת של פנלו ניזוק קשות במהלך הפצצה אווירית ב-1944. עם זאת, כמה ספרי תורה ותשמישי קדושה שרדו את החורבן.

רחוב היהודים בפנלו, 2011

היהודים המעטים ששבו לפנלו לאחר המלחמה וניסו להחיות מחדש את חיי הקהילה, נדרשו על ידי העירייה לשלם את חובות המיסים על רכושם על שנות המלחמה. ראש הקהילה פיליפ כהן, קיבל מהעירייה הוראה שעליו לממן את תיקון גדר בית הקברות היהודי ולשלם את חשבון המים שדלפו מהצינורות בהריסות בית הכנסת במשך כל המלחמה. בין השנים 1945–1947 התקיימו תפילות בכנסייה הפרוטסטנטית. קהילה רפורמית התקיימה בפנלו לזמן קצר במהלך שנות ה-60. בט"ו בשבט 1946 אירחו חברי הקהילה קבוצה של חיילי הבריגדה היהודית.

ב-1958 הוצבה טבלת זיכרון על קיר אחד הבתים בכפר טינריי (Tienray) הסמוך שבו הוחבאו ילדים יהודים במהלך המלחמה. בין המסתתרים והפליטים שעברו דרך פנלו היו גם כמה דמויות ידועות. הסופרת סרפינה קלרה אנשדט, רות קנטרוביץ (Ruth Kantorowicz), יהודיה שהתנצרה הגיעה לפנלו ב-1936, אל הכרמיליתיות וב-31 בדצמבר 1938 כשאדית שטיין הגיעה למנזר באכט (Echt) מונתה קנטרוביץ' למזכירתה והן גורשו יחד^[7]. כמה משפחות איכרים באזור קבלו את אות חסידי אומות עולם.

ב-1965 התקבלה החלטה לא לשקם את בית הכנסת של פנלו והבניין נהרס עד היסוד. קהילת יהודי פנלו חדלה להתקיים מעשית ב-1975, ב-1986 היא פורקה גם מבחינה מנהלית ומעט היהודים שנותרו בה עברו להשתייך לקהילת לימבורג.

בתי הקברות היהודיים מתוחזקים על ידי עיריית פנלו. בפברואר 1999 הוסר הלוט מאנדרטה לזכר יהודי הקהילה שנספו בשואה. ב-2004, במהלך עבודות בנייה בקרבת רחוב היהודים הישן, נחשפו שרידי מבנה שנחשב למקווה. מבנה זה, שמתוארך ככל הנראה למאה ה-13 שוקם ובספטמבר 2011 הוא הועבר למוזיאון בלימבורג. עם זאת, במשך זמן רב היו ספקות בנוגע לזיהויו של המבנה ובדיון שהתקיים בפברואר 2014 התברר שהמבנה אינו מקווה כלל וכלל.

אנדרטה לזכר הקהילה היהודית ושער הכבוד

ב-23 במאי 2017, נחנכה בפנלו "סינגוגפלאין"^[8] (Synagogeplein) במקום שבו עמד בית הכנסת ולזכר הקהילה שכבר איננה. בין אבני הכיכר משולבים פסוקים בכל השפות המדוברות כיום באוכלוסיות המהגרים השונות בהולנד. בקצה הכיכר יש שער לכיוון החנייה על גדות המאס, שער כבוד שעליו יש לוח עם דמותו של פיליפ כהן^[9], שהיה מראשי הקהילה בזמן השואה ולאחריה^[10]. בחנוכת האנדרטה, נאם הרב בנימין יעקובס הרב הראשי של יהודי הולנד^[11].

בפברואר 2019, הופיעה בפנלו דרורה ברוק, נינתו של כהן, יחד עם הצמד ההולנדי NIHZ -בובי רוטפלד וסאנה פאן אלסט - בקונצרט זיכרון לזכרו של כהן^[12][13].

אוכלוסיית יהודי פנלו במשך השנים 1809–1930

• 1809 – 18^[14][15]
• 1815 - 4
• 1820 - 46
• 1830 - 64
• 1840 – 101
• 1862 - 119
• 1869 – 135
• 1899 – 102
• 1909 - 89
• 1920 - 71
• 1930 – 86
• 1951 – 32
• 1971 - 32

ראו גם

• שואת יהודי הולנד

הערות שוליים

1. Ruud Van Capelleveen, Jacob Wiener, FILAHOME.NL, ‏11.4.1987 (בהולנדית)
2. Jozeph Michman, hrtog Beem, Dan Michman, תרגום: Ruben Verhasselt, Venlo, Limburg, Pinkas Geschiedenis van de joodse gemeenschap in Nederland, 1992, Amsterdam: Cotact, 1985, פנקס הקהילות, עמ' 579, ISBN 90-254-9513-3. (בהולנדית)
3. Mozes Heiman Gans, MEMORBOEK, Derde 1972, Baarn: Bosch & Keuning n.v.,, 1971, עמ' 537. (בהולנדית)
4. Dr. J. Presser, Het kamp Vucht, ONDERGANG De Vervolging en Verdelging van het Nederlandse Jodendom 1940-1945, כרך 2, 4, S-Gravehage: Staatsuitgeverij/Martunus Nujhof, 1965, עמ' 389. (בהולנדית)
5. Joodse slachtoffers 2e WO gemeente Venlo A t/m L, Blik op de wereld.nl/geschiedenis, ‏24/1/2019 (בהולנדית)
6. Joodse slachtoffers 2e WO gemeente Venlo M t/m Z, Blik op de wereld .nl/geshciefenis, ‏24/1/2019 (בהולנדית)
7. Gerrit Van der Vorst, De deportatie van zuster Ruth Kantorowicz, EEN DIEPZWARTE SLUIER, 2014, Amsterdam: Gerrit Van der Vorst, 2014, עמ' 248 - 250, ISBN 9789462546479. (בהולנדית)
8. Synagogueplein, Q4 Het Verhaal (בהולנדית)
9. Ruben Ridderhof, Onthuling Venlo legt zere plek blot, Christenen voor Israel, ‏24.5.2017 (בהולנדית)(הקישור אינו פעיל)
10. ישי פלדמן, ללא פחד וללא מורא, באתר רשת מקומונים בשרון
11. Manja Ressler, Onthulling monumenten in Venlo, Jonet.nl, ‏2017-05-26 (ב־)
12. Rob Cobben, Fluitiste brengt muzikale ode aan Venlonaar Philip Cohen, De Limburger, ‏26.2.2019 (בהולנדית)
13. Gerrit van der Vorst, ODE AAN PHILIP COHEN, FLODDERGATSBLOG, ‏1/2/2019 (בהולנדית)
14. Venlo, Jewish Cultural Quarter (באנגלית)
15. Gerrit van der Vorst, Een diepzwarte sluier - De grensplaats Venlo en de jodenvervolging, 2014, עמ' 46, ISBN 9789462546479