תחום הצדק המעברי (באנגלית: Transitional Justice) מתייחס למכלול המנגנונים המשפטיים והחברתיים שבאמצעותם מדינות (או חברות) מתמודדות עם עוולות שבוצעו במסגרת סכסוך אלים או משטר-דיכוי, באופן המתקן את אי-הצדק ובמקביל מקדם שלום ודמוקרטיה. כלומר, התחום מתייחס לתפישה של המונח "צדק" בתקופה של "מעבר" פוליטי אל שלום ודמוקרטיה.
תחום הצדק המעברי עוסק בשאלות כיצד חברה בוחרת להתמודד עם עברה וכיצד ההתמודדות תעצב את עתידה. מנגנוני צדק מעברי כוללים העמדות לדין (לעיתים באופן סלקטיבי), ועדות אמת ופיוס, מנגנוני פיצוי ושיקום, רפורמות מוסדיות, רפורמות חוקתיות, מיזמי זיכרון והנצחה ועוד.[1][2][3]
מחקרים בתחום הצדק המעברי זוכים לתשומת לב רבה מצד אנשי אקדמיה וקובעי מדיניות, ומעוררים עניין בתחומי השיח הפוליטי והמשפטי. במדינות שעברו מדיקטטורה לדמוקרטיה, או ממצבי קונפליקט לפיוס, הצדק המעברי סיפק אפשרויות הוגנות לטיפול במקרים היסטוריים של הפרת זכויות אדם, פשעי מלחמה, מקרי פשע נגד האנושות ומקרי אלימות קשים.
היסטוריה
במהלך ההיסטוריה היו מקרים רבים שבהם שלטון רודני הוחלף בשלטון דמוקרטי, ונוצר צורך לשקם את החברה ולפייס בין חלקי האוכלוסייה השונים. לדוגמה, באתונה הופל המשטר הדמוקרטי לאחר הכישלון במלחמה הפלופונסית והיא נשלטה בידי "שלושים הטיראנים", אך לאחר זמן קצר נכבשה בידי תראסיבולוס, שהשיב את השלטון הדמוקרטי על כנו. תראסיבולוס, בצעד של צדק מעברי, העניק מחילה לרוב הרודנים כדי למנוע מעשי נקם ושפך דם.
בתקופה המודרנית, מקורותיו של הצדק המעברי מצויים במשפטי נירנברג, לאחר מלחמת העולם השנייה, ובית הדין הבינלאומי הצבאי למזרח הרחוק. חיילי גרמניה הנאצית ובעלות בריתה הועמדו למשפט בבתי דין אלה, והואשמו בפשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות ופשע נגד השלום. במקביל אליהם החלו פעולות שיקום חברתיות, בהן דה-נאציפיקציה של גרמניה, יוזמה שכללה טיהור עמדות השפעה מאנשי המשטר הנאצי בפוליטיקה, בתרבות, בעיתונות, בכלכלה ובמערכת המשפט. הליכים אלו נחשבים לראשיתו של הצדק המעברי.
הצדק המעברי בא לידי ביטוי במשפטיהם של רודנים צבאיים בשנות השבעים והשמונים, בהם המשפטים של ראשי המשטר הצבאי ביוון (1975) וראשי המשטר הצבאי בארגנטינה (1983). בד בבד עם המשפטים החלו במדינות אלה תהליכים של קידום זכויות האדם. בתקופה זו נכתבו ונחתמו אמנות בינלאומיות רבות העוסקות בתחומי זכויות האדם.
מנגנון מרכזי בצדק מעברי הוא ועדת אמת ופיוס, ועדת חקירה ממלכתית שמטרתה חשיפת עוולות העבר, הצעות לפתרון סכסוכים, ופיצוי ושיקום הנפגעים משני הצדדים. ועדה כזו הוקמה לראשונה באוגנדה בשנת 1974 לבדיקת גורלם של אנשים שנעלמו תחת המשטר הצבאי ששרר במדינה מאז 1971. בבוליביה הוקמה ב-1982 ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת גורלם של אנשים שנעלמו. ועדות דומות הוקמו בארגנטינה (1983), אוגנדה (בשנית, ב-1986), נפאל (1990), צ'ילה (1990), אל סלוודור (1992), גרמניה (לבדיקת פעילות השטאזי במזרח גרמניה, 1992) וגואטמלה (1994).
ועדת האמת והפיוס בדרום אפריקה (1995) הפכה לסמל של צדק מעברי. ביסוד הקמת הוועדה עמד הרצון לחקור, לתעד ולהוקיע את עוולות משטר הקודם ואת הטרור של ארגוני האופוזיציה שלחמו נגדו, לפצות ולשקם את נפגעי תקופת האפרטהייד משני הצדדים, לסייע בהעברה שקטה ומסודרת של השלטון מידי המיעוט הלבן לרוב השחור ללא טינה או נקמנות, ולהציב תמרור אזהרה מפני הישנות משטרים דומים.
ועדות דומות הוקמו בפנמה (2000) וקנדה (2008).
בנוסף למנגנונים אלו נעשה שימוש במגוון כלים של צדק מעברי במדינות שזכו לעצמאות בשנות השמונים והתשעים, בעיקר באפריקה.
מקור המושג
חוקרים במדע המדינה טבעו את המושג "צדק מעברי" בשנות התשעים. הוא הפך לנפוץ בשנת 1995 עם פרסום הספר "Transitional Justice: How Emerging Democracies Reckon with Former Regimes" בשלושה כרכים, בעריכת ניל קריץ.
מנגנונים ומטרות
משרד הנציב העליון של האו"ם לזכויות האדם הגדיר ב-1997 מנגנונים, מטרות וזכויות של צדק מעברי.
ארבעת המנגנונים המרכזיים בצדק מעברי הם משפט, חקר האמת, שיקום ופיצוי הנפגעים, ורפורמות מנהליות. מנגנונים אלה נועדו להבטיח ארבע מטרות: הכרה, אמון, שלטון החוק, ובסופו של דבר, פיוס.
ארבע הזכויות העיקריות לנפגעים הן: הזכות לאמת, הזכות לצדק, הזכות לפיצויים והזכות לאי-הישנות, כלומר - ערובות לכך שהאירועים לא יקרו שוב.
יישום יעיל של צדק מעברי מבוצע באמצעות שילוב של חמש אסטרטגיות עיקריות:
- העמדה לדין של האחראים
- ועדות אמת ופיוס
- תוכניות שיקום ופיצוי
- רפורמות בתפיסת הביטחון
- הנצחה וחינוך.
תחום ההנצחה נועד לשמר זיכרונות של אנשים או אירועים היסטוריים. בהקשר של צדק מעברי הכוונה לאנדרטאות לכבודם של אנשים שנהרגו במהלך עימותים, מוזיאונים, ואירועי הנצחה דומים. לדוגמה, בצפון אוגנדה קיימות אנדרטאות, מוזיאונים וימי זיכרון לקורבנות העימות עם צבא ההתנגדות של האל.
במדינות שבהן חלו שינויי משטר זוהו התהליכים הבאים של צדק מעברי:
- הפסקת הפרות מתמשכות של זכויות האדם
- חקירת פשעי עבר
- זיהוי האחראים להפרות זכויות אדם
- ענישת האחראים
- קביעת פיצויים לנפגעים
- מניעת הפרות עתידיות
- רפורמות בתפיסת הביטחון של הצבא והמשטרה
- שמירה על השלום ושיפורו
- טיפוח הפיוס ברמה האישית והלאומית.
מוסדות מחקר
צדק מעברי נמצא במוקד המחקר האקדמי במוסדות לימוד ומחקר רבים, בהם המכון הבינלאומי לסיוע בבחירות ודמוקרטיה בסטוקהולם (אנ'), והמרכז האפריקאי לחקר צדק מעברי (ATJRN).
בשנת 2001 נוסד בניו יורק המרכז הבינלאומי לצדק מעברי (ICTJ) (אנ'), שמטרתו חשיפה ומניעה של הפרות זכויות אדם באמצעות מנגנוני צדק מעברי.
החל משנת 2007 יוצא לאור כתב עת אקדמי לצדק מעברי בשם International Journal of Transitional Justice.
בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית בירושלים קיים מסלול ללימודי תואר שני בזכויות האדם וצדק מעברי.
הישגים
מחקר משנת 2006 בדק את מצב זכויות האדם ב-14 מדינות באמריקה הלטינית בהן הוחלו תהליכי צדק מעברי. המחקר קבע "מדד ביטחון אישי" ובדק את המדד לפני ואחרי יישום התהליכים. ב-11 מדינות המדד השתפר בעקבות התהליכים, ובמיוחד חל שיפור משמעותי במדינות שבהן הוקמו ועדות אמת ופיוס.
בדצמבר 2006 קבע הפרלמנט האירופי את תקנה 177.2 לפיה האיחוד האירופי יממן מנגנונים של צדק מעברי, כחלק מהמאמצים לקדם משטרים דמוקרטיים יציבים ברחבי העולם.
דו"ח של הבנק העולמי משנת 2011 זיהה זיקה בין צדק מעברי ופיתוח חברתי. הדו"ח בחן כיצד מדינות יכולות להימנע מעימותים אלימים, ומצא שמנגנונים של צדק מעברי מהווים "סימני רצינות" מצד הממשל, ומעידים כי בכוונתו להימנע מפגיעה בזכויות האדם, ובאחריותו יישום ממשל דמוקרטי.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
