צ'ארלס ויידמן (באנגלית: Charles Weidman; 22 ביולי1901 – 15 ביולי1975) היה כוריאוגרף, רקדן מודרני ומורהאמריקאי למחול. הוא ידוע כאחד מחלוצי המחול המודרני בארצות הברית. הוא שאף להשתחרר מהתנועות המסורתיות של צורות המחול הפופולריות בתקופתו כדי ליצור סגנון תנועה אמריקאי ייחודי. הוא פעל ככוריאוגרף משנות ה־20 ועד מותו ב־1975. הוא ידוע בעיקר הודות לעבודתו עם דוריס האמפרי, אך על אף זאת יצר לא מעט יצירות בעצמו. יצירתו העניקה השראה לממשיכים רבים, ועזרה ליצור סוגה שלמה של מחול שממשיכה להתפתח, עשורים אחרי מותו.
קריירה
צ'ארלס ויידמן החל ליצור כוריאוגרפיה בתקופה של שינוי גדול בתרבות האמריקאית. הוא החל את דרכו כרקדן בלהקת דנישון, אך עד מהרה החליט להשתחרר מסגנון התנועה האקזוטי שלה וליצור סגנון חדש שיהיה ייחודי לאמריקה. הוא הקים את להקת האמפרי־ויידמן עם דוריס האמפרי ב־1927, ממש בעיצומה של תקופת שנות העשרים הסוערות. במהלך אותו עשור פרחו ושגשגו החברה, האמנות, והתרבות. מוזיקת הג'אז החלה לפרוח, המחול הפך לפעילות פופולרית, הטכנולוגיה פרחה, וארצות הברית נהנתה מתחושה כללית של התפתחות כלכלית. לדברי ויידמן, "זו הייתה תקופה חיובית, כזו שאמרה כן לערכים אנושיים, תקופה מלאת חיוניות; היה צורך דחוף להתבטא אבל גם לבטא את התקופה שבה חיינו. הייתה אמונה בעתיד".[1] על רקע זה, של שינויים מהירים ושל אהבת החדש, עסק ויידמר בחידוש עולם המחול. ובעוד שהתחיל בתקופה רבת תהפוכות, המשיך ליצור במשך ארבעה עשורים רצופים – כולל בזמן השפל הגדול, הניו דילומלחמת העולם השנייה. על אף שיצירתו אינה פוליטית במיוחד, הנושאים והרעיונות שלו נועדו לגלם את התרבות האמריקאית.
תפיסותיו לגבי מחול
צ'ארלס ויידמן ביקש לפתח סגנון תנועה אמריקאי ייחודי, שלא יתבסס על תנועתן של חיות או על סיפורי אגדות, כמו הנושאים הנפוצים בבלט קלאסי. בנוסף רצה להשתחרר מהרעיונות של תקופתו במחול המודרני, שהכיר מלהקת דנישון (שהיה חבר בה). הוא רצה "לרקוד גבר ואישה באמריקה היום". עם דוריס האמפרי, שאותה הכיר כשרקדו בלהקת דנישון (של טד שוןורות סנט דניס), החליט ליצור להקת מחול שבנתה "סגנון מחול שצמח מאדמה אמריקאית".[1] יצירתו של ויידמן הייתה חדשה לחלוטין בעולם המחול, כי הוא ניסה להתנתק מאופיו של הבלט, המתריס נגד כוח המשיכה, ובמקום זאת יצר ויידמן סגנון מחול שמתמסר ל"משיכה הטבעית של כוח המשיכה".[2]
טכניקה
אוצר המילים התנועתי של ויידמן התבסס על כוח המשיכה. בהתרכז ביסוד זה, "הנפילה נתגלתה מחדש".[1] הרעיון היה לחקור כיצד התמסרות לכוח הכבידה גורמת ליפול, בעוד שגם איזון הגוף כנגד כוח הכבידה יכול ליצור תנועה. בנוסף, הדגיש ויידמן את התנועות שהתרחשו לפני ואחרי הנפילה. מרעיונות אלה באה ההיתלוּת, או "ההתנגדות של הגוף לכוח המשיכה"; ורצף, או "התגלות שלב־אחר־שלב של הגוף כדחף שזורם ממפרק למפרק".[2] זה יצר רפרטואר חדש לגמרי של תנועות, שכלל הרבה עבודה על הרצפה, קפיצות, ונפילות. בנוסף לאופי התנועה החדש והייחודי שלו, הביא ויידמן אלמנט אישי לעולם הריקוד: היכולות הדרמטיות שלו. "יש שיאמרו שלאף אחד אין מיומנות דרמטית טובה משל ויידמן".[3] הכוריאוגרפיה שלו הייתה אקספרסיבית ובדרך כלל מאוד רגשית. הרגשות של עבודתו נעו בין קומדיה לרצינות – אך הביטוי תמיד חשוב ונוכח תמיד בכוריאוגרפיה שלו.
נושאים כוראוגרפיים
ויידמן היה ידוע גם בשל מגוון הסגנונות הכוריאוגרפיים שבהם עבד. הוא עבד בכמה תחומים שונים, כולל יצירה דתית, קומית, הומאז'ית, ורצינית. אולי יצירתו המפורסמת ביותר, Flickers, הייתה מעין מערכון קומי של סרטים אילמים, מלא ב"תנועות קופצניות ומצבים נדושים".[4] היצירה מחולקת לארבעה סלילים סרט שונים, שהם ארבעה סיפורים או סצנות שונות. הקטעים מאוד תיאטרליים וקומיים, עם הרבה הבעות פנים מוגזמות. סטריאוטיפים גזעיים ומיניים מוגזמים עד כדי גיחוך.
בניגוד גמור לכך, יצר ויידמן גם סדרת כוריאוגרפיה בשם Atavisms, שהורכבה משלוש יצירות: Lynch Town, תיאור כוריאוגרפי של המון תאוותני וצמא דם שמתנהג כמו נשרים שעומדים לטרוף את טרפם, Bargain Counter, ו־Stock Exchange. גם יצירתו של ויידמן This Passion, סוויטת מחולות המתארת מקרי רצח פופולריים, זכתה למוניטין.[5]
עוד אחת מיצירותיו המרכזיות של ויידמן הייתה Brahms Waltzes, שהוקדשה לדוריס האמפרי "מכיוון שזה היה סוג התנועה שהיא אהבה ויכלה לרקוד כל כך יפה".[6] ובניגוד ליצירה זו הייתה סדרת יצירות מחול שנקראה On My Mother's Side, שנוצרה כמחווה לצד אמו במשפחה; היא הציגה רצף של מחולות המבוססים על בני משפחה שונים מצד אמו.
יצירתו המאוחרת כוללת את ה־Oratorios שלו, שבמרכזן נושאים דתיים, ועליהן כתב דניאל קליי: "זו יצירה מפוארת בהיקפה ובעוצמתה, והיא ללא ספק יצירת המופת של מר ויידמן".[3]
מורשת
השפעתו ותרומתו לתחום המחול זכתה להכרה כאשר קיבל את פרס המורשת (Heritage Award) ב־1970. אחד מרקדניו לשעבר אמר "כל הרקדנים הגברים נטלו מושגים מצ'ארלס".[2] בלהקתו הכשיר כוריאוגרפים מפורסמים כמו חוסה לימון, בוב פוסי, ולואיס פאלקו. צ'ארלס ויידמן יצר סגנון ריקוד חדש כאשר דחה את הבלט ואימץ את ההתמסרות לכוח המשיכה. הוא עזר להניח את היסודות למחול המודרני, ורבים מרעיונותיו הם עד היום הבסיס למחול המודרני.
לא נותר הרבה מיצירתו עצמה, משום שמעט מאוד ממנה הוקלט, ורק חלק ממנה שמור בצורת ניתוח תנועה בשיטת לאבאן. לכן, את רוב יצירותיו רק רקדניו לשעבר יכלו לשחזר מהזיכרון. עם זאת, לתשוקה, להוראה, ולרעיונות שלו הייתה השפעה חשובה על הדרך שבה לומדים ויוצרים תנועה מאז.
בשנת 1987 צורף ויידמן ל"היכל התהילה" של המוזיאון הלאומי למחול בארצות הברית.
