אשתו, איירין לנגהורן, וארבע אחיותיה היו למקור השראתו. הוא פרסם את האיורים שלו במגזיןלייף ובפרסומים לאומיים מרכזיים נוספים במשך יותר מ-30 שנה, והועסק כעורך ב-1918 ואחר כך לבעלים של המגזין.
ביוגרפיה
ראשית חייו
גיבסון נולד ברוקסברי, מסצ'וסטס. בנם של ג'וזפין אליזבת (לבית לובט) וצ'ארלס דאוולף גיבסון[1] ואחיה של ג'וזפין גיבסון. אחד מאבותיהם היה הסנאטור האמריקני ג'יימס דאוולף, וסבא של סבא רבא היה הסנאטור האמריקני ויליאם ברדפורד. אחותו ג'וזפין ירשה את לונגפילד (בריסטול, רוד איילנד) מסבתם מצד האב, אבי דאוולף גיבסון[2].
הוריו של גיבסון, שגילה עניין באמנות בגיל צעיר, רשמו אותו לליגת הסטודנטים לאמנות של ניו יורק, שם למד במשך שנתיים.
מאייר במגזינים
גיבסון מכר את עבודותיו הראשונות ב-1886 לכתב העת לייף, שנוסד על ידי ג'ון איימס מיטשל ואנדרו מילר. הוא כלל כותרות ענייניות, הומור, איורים וקריקטורות. עבודותיו הופיעו מדי שבוע במגזין הלאומי הפופולרי במשך יותר מ-30 שנה. הוא בנה מוניטין רחב יותר במהירות עם איוריו שפורסמו, באופן בולט, בכל המגזינים העיקריים בניו יורק, כולל השבועון של הארפר (הארפר'ס ויקלי), הסקריבנרס (Charles Scribner's Sons) וקוליירס (Collier's).
ספרי האיורים שלו הכוללים את ה-The Prisoner of Zenda של אנתוני הופ מ-1898 ואת המשך עלילות Rupert of Hentzau שלו. התפתחותה של "נערת גיבסון" מ-1890 והפרסום הארצי שלה הביאו לגיבסון כבוד ועושר[דרוש מקור].
ב-1895 נשא לאישה את איירין לנגהורן, ילידת דנוויל, וירג'יניה. אחת מארבע אחיותיה הייתה ליידי ננסי אסטור, האישה הראשונה ששימשה כחברת פרלמנט בבית הנבחרים הבריטי[3]. אשתו ואחיותיה האלגנטיות של לנגהורן עוררו גם את השראתו בקרב רישומי נערות הגיבסון המפורסמות שלו, שהפכו לדימויים איקוניים בתחילת המאה ה-20. אביהם הדינמי והתוסס, צ'יסוול לנגהורן, ירד מנכסיו במלחמת האזרחים, אך בסוף המאה ה-19 צבר מחדש את הונו על מכרזי טבק ותעשיית הרכבות[4][5].
לאחר מותו של ג'ון איימס מיטשל בשנת 1918, גיבסון הפך לעורך במגזין לייף ולאחר מכן השתלט עליו והפך לבעלים של המגזין. ככל שהפופולריות של נערת גיבסון נמוגה והתמוססה לאחר מלחמת העולם הראשונה, החל גיבסון לצייר בצבעי שמן להנאתו. בשנת 1918, נבחר ל"חבר שותף" באקדמיה הלאומית לעיצוב[דרוש מקור], והפך לחבר אקדמאי מלא בשנת 1932[6].
מורשתו
הסקיצות בסגנון הייחודי לו הופיעו באופן מסחרי כמעט בלתי מוגבל. נטען כי קוקטיילגיבסון נקרא על שמו, אך הוא העדיף להזמין מרטיני ג'ין עם בצל כבוש במקום זית מסורתי או גרידת לימון.
במשך חלק מהקריירה שלו, חי גיבסון בניו רושל, ניו יורק, מושבה אמנותית פופולרית בקרב שחקנים, סופרים ואמנים של התקופה. הקהילה הייתה ידועה ביותר במספר חסר תקדים של מאיירים אמריקאים בולטים[7].
גיבסון היה הבעלים של אי מחוץ לאיסלבורו, מיין, אשר נודע בשם 700 אקר איילנד; הוא ואשתו בילו את זמנם, באופן הולך וגדל ככל שחלפו השנים[8].
הוא פרש בשנת 1936, באותה שנה פורסמה הביוגרפיה שלו, שהוצאה לאור על ידי Scribner, "דיוקנה של תקופה כאיור של צ'ארלס דנה גיבסון: ביוגרפיה" מאת פיירפקס דאוני.
מותו
צ'ארלס דנה גיבסון נפטר בשנת 1944, בן 77, ונקבר בבית הקברות הר אובורן בקיימברידג', מסצ'וסטס[דרוש מקור].
גלריה
"נערת גיבסון", 1898
Frontispiece to The Prisoner of Zenda, 1898
Illustration from Rupert of Hentzau, 1898
"בחוף", 1901
"שמלה מהודרת", 1901
"אהבה בגן", 1901
"הכנסייה", 1901
"שיעור אמנות", 1901
"כל דבר בעולם שכסף יכול לקנות", 1901
Stepped On, 1901
Fanned Out, 1914
Studies in Expression: When Women Are Jurors, 1902
ביבליוגרפיה
Bulloch, J. M (1896). "Charles Dana Gibson". The Studio. VIII: 75–81. Retrieved 2009-07-27.
The Gibson Girl and Her America. The Best Drawings of Charles Dana Gibson selected by Edmund Vincent Gillon, Jr. Dover Publications, Inc., New York, 1969.*— (1905). Sketches in Egypt. New York: Doubleday & McClure Co. Retrieved 2009-07-27.