קורמן סיפר כי ראה קבוצת נערים פלסטינים משליכה אבנים לעבר כלי רכב ישראלים, והוא בתגובה רדף אחריהם ותפס את שושא. לפי גרסתו של קורמן הוא ראה את שושא נופל לאחור באזור מכוסה אבנים וברזלים ומאבד את הכרתו, והחל לבצע בו החייאה. עדים פלסטינים שהיו במקום טענו שקורמן הכה את שושא, בעט בו, הפיל אותו לאדמה, והכה בראשו באקדח. שושא פונה להדסה עין כרם שם מת כתוצאה משטף דם במוחו.
הפרשה משכה תשומת לב תקשורתית רבה. בשונה מהסיקור הרגיל בתקשורת הישראלית של מותם של ילדים פלסטינים בסכסוך הישראלי-פלסטיני, במקרה זה פורסמו תמונתו ושמו של ההרוג.[1]
נחום קורמן הועמד לדין באשמת הריגה. בית המשפט המחוזי זיכה אותו בשנת 1999, תוך דחיית עדותו של פרופ' יהודה היס, שלפיה שושא מת כתוצאה מבעיטה בצווארו, וקבלת טענות מומחים רפואיים מטעם ההגנה, לפיה ייתכן שהחבלה שגרמה לשטף הדם נגרמה עקב מום מולד, וייתכן שפעולות ההחייאה של קורמן או עצמים שהיו בשטח גרמו לחבלות אחרות.
הפרקליטות ערערה על פסק הדין לבית המשפט העליון, שביטל ב-12 בנובמבר2000 את הזיכוי והרשיע את קורמן בהריגה. השופטות דליה דורנר, דורית ביניש ואילה פרוקצ'יה קבעו כי הגרסה שמסר קורמן אינה מתקבלת על הדעת, אך ציינו שההריגה בוצעה בקלות דעת, ללא כוונה או רצון להביא למותו של שושא, והתחשבו בכך שקורמן ביצע החייאה בשושא.[2] הדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי לקביעת גזר הדין, ובעסקת טיעון, שאישרה השופטת רות אור, נקבע כי קורמן ירצה שישה חודשי עבודות שירות, ויוטלו עליו 15 חודשי מאסר על תנאי.
בעקבות פסק הדין הראשון של בית המשפט המחוזי, שזיכה את קורמן, האגודה לזכויות האזרח מתחה ביקורת על תקופת מעצרו הממושכת של קורמן עד לתום ההליכים המשפטיים (כ-9 חודשים).[3]
פרופ' אליאב שוחטמן מתח ביקורת על הרשעתו של קורמן בידי בית המשפט העליון אשר הפך את החלטת בית המשפט המחוזי, וטען כי "פרשת הרשעתו של נחום קורמן בהריגת הילד חילמי שושא, מעוררת חששות כבדים, שמא הורשע כאן אדם על לא עוול בכפו".[4]
