רייט החל את לימודיו הגבוהים ב־1885 בבית הספר להנדסה של אוניברסיטת ויסקונסין, שם היה חבר באחווה ΦΔΘ (פי דלתא תטא). במקביל ללימודיו הוא עבד תחת אלן קונובר, קבלן מקומי ופרופסור להנדסת בניין. ב־1887, עזב רייט את האוניברסיטה ללא קבלת תואר (אם כי הוא קיבל דוקטורט לאמנויות לשם כבוד ב־1955) ועבר לשיקגו, שם הצטרף למשרד האדריכלים של ג'וזף לימן סילסבי. תוך שנה, הוא עזב את סילסבי על מנת לעבוד עבור אדלר וסאליבאן. לאדריכל לואיס סאליבאן הייתה השפעה רבה על הסגנון שפיתח לעצמו רייט כמו גם על אסכולת שיקגו כולה. מ־1890, קיבל רייט את כל התכנונים למגורים במשרד. ב־1893, לאחר ריב עם מעסיקיו על רקע עבודות שרייט קיבל מחוץ למשרד, עזב את אדלר וסאליבאן ופתח משרד משלו באוק פארק, אילינוי.
קריירה עצמאית
עד שנת 1901 תכנן רייט כחמישים פרויקטים, כולל בתים רבים בעיר מגוריו. בין 1901 ל־1911, תכנן מבנים למגורים שכונו בתי הערבה (prairie houses) - בתים נמוכים וגדולים עם גגות שאינם בולטים, קווי שמים נקיים, ארובות נמוכות ומרפסות, כשהוא משתמש בחומרים טבעיים. הבתים נקראו כך מכיוון שתכנון זה היה אמור להתאים לשטח שסביב שיקגו. לרייט גם היה תפקיד מרכזי בפיתוח רעיונות "תוכניות פתוחה" לעיצוב פנים במגורים, כאשר הוא החשיב את החלל הפנימי כחלק החשוב ביותר בתכנון המבנה. הוא האמין כי האנושיות היא דבר מרכזי ביותר בתכנון. את רוב הדוגמאות לגישה הזו ניתן למצוא בבאפלו, ניו יורק, תוצאה של החברות בין רייט לבין מנהל בחברת הסבון לרקין, דרווין מרטין. ב־1902 חברת לרקין החליטה לבנות מבנה מנהלי חדש. רייט הגיע לבופאלו ותכנן לא רק את המבנה המנהלי עבור החברה, אלא גם שלושה בתים של המנהלים עצמם, בית ג'ורג' ברטון, בית דרווין ד. מרטין ובית ויליאם הית'.
ב־1910, החלה יצירתו של רייט להתפרסם גם באירופה עם פרסומו של הווסמות' פורטפוליו.
רייט תכנן קומפלקס מגורים-סטודיו לעצמו, שנקרא טלייסין (Taliesin — על שם משוררולשי בן המאה ה-6, שפירוש שמו "מצח זוהר"), שנבנה ליד ספרינג גרין, ויסקונסין, ב-1911. הקומפלקס הורכב ממבנה נמוך בן קומה אחת בצורת האות U, שצפה בצד אחד על אגם ובצד השני על הסטודיו של רייט. טלייסין הושמד פעמיים בשרפות; המבנה הקיים מאז 1925 קרוי טלייסין 3. בפעם הראשונה בה נשרף נספו בשריפה שבעה אנשים, כולל מאהבתו של רייט, מאמא בורת'וויק, ושני ילדיה מבעלה אדווין צ'ייני.
רייט ביקר ביפן, לראשונה ב־1905, ובאירופה (1909), ופתח משרד בטוקיו ב־1915. בשנות ה-30 תכנן רייט את בית החורף שלו באריזונה, לו הוא קרא טלייסין וסט; בית זה, כמו הרבה מיצירותיו האדריכליות, משתלב אורגנית עם הנוף שסביבו. בטוקיו, תכנן רייט את בית המלון אימפריאל המפורסם, אותו סיים ב־1922. ב־1 בספטמבר 1923, פגעה בטוקיו ובסביבתה אחת מרעידות האדמה הקשות ביותר בתקופה המודרנית. רעידת האדמה הרסה לחלוטין את טוקיו, ויצרה גם צונאמי גדול, סופות טורנדו ושריפות. על פי האגדה, בית המלון של רייט הוא היחיד ששרד מההרס, אך למעשה אין זה נכון.
בשנות ה-30 רייט תכנן רבים מהבתים ה"יוסוניים" (Usonian) שלו – מבנים עבור אנשי מעמד הביניים, שהתבססו על גאומטריה פשוטה, אך אלגנטיים ומעשיים. מאוחר יותר, השתמש בתצורות כאלה ב"בית האספה היוניטרי" במדיסון, ויסקונסין ב־1947–1950.
חייו האישיים
רייט נישא שלוש פעמים: לקתרין לי טובין ב־1889, למרים נואל ב־1922, ולאולגה מלאנוב הינצנברג (אולגיבנה) ב־1928. אולגיבנה הייתה חסידתו של המיסטיקן הארמני גורדג'ייף, והחוויות שלה השפיעו על ההיווצרות והמבנה של אחוות טלייסין של רייט מ־1934. אולגיבנה המשיכה לנהל את האחווה לאחר מותו של רייט, עד למותה היא ב־1985.
רייט מת ב־9 באפריל1959, לאחר שתכנן מספר גדול מאוד של פרויקטים חשובים. אחד מבניו של רייט, פרנק לויד רייט ג'וניור, המוכר בשם לויד רייט, היה גם הוא אדריכל נודע.
יש שטוענים כי דמותו של הווארד רוארק, האדריכל בספרה של איין ראנד "כמעיין המתגבר", מבוססת, לפחות בחלקה, על פרנק לויד רייט, אך ראנד עצמה הכחישה זאת.
באוקטובר 1969 הקליט הצמד המוזיקלי סיימון וגרפונקל (Simon & Garfunkel) שיר בשם "So Long, Frank Lloyd Wright" (להתראות, פרנק לויד רייט) שהופיע באלבומם המצליח מ-1970 "Bridge Over Troubled Water" ("גשר על מים סוערים"). השיר, כשמו, הוא מעין פרידה מהאדריכל שנפטר עשר שנים קודם לכן.
סגנון
יש המחשיבים את פרנק לויד רייט כאחד מחלוצי המודרניזם באדריכלות ומייחדים את סגנונו בשם "מודרניזם אורגני".
רייט אכן יצר אדריכלות אורגנית - אדריכלות שמנסה להשתלב באופן טבעי והרמוני עם ההקשר שבו היא נתונה, והחשוב ביותר – בקשר בין האתר למבנה. בנושא זה הוא הושפע רבות מהאדריכל והמעצב האמריקאי גוסטאב סטיקלי.
לרייט הייתה שפה חזותית מאוד ברורה בעיצוב המבנים שתכנן. הוא תמיד יצר קומפוזיציה המשלבת קווים אופקיים בולטים וקווים אנכיים בולטים - בדרך כלל מחומרים שונים.
רייט היה אחראי לסדרה של מושגים מקוריים ביותר בנושא פיתוח פרוורי, שמכונה "ברודאייקר סיטי". הוא הציע את הרעיון בספרו "העיר הנעלמת" מ־1932, והוא אף בנה מודל גדול מאוד (4 על 4 מטר) של עיר עתידית זו, בגרסאות שונות. הוא המשיך לפתח את הרעיון הזה עד למותו.
בסך הכל, בנה רייט 362 בתים. בערך 300 מהם עדיין היו קיימים בשנת 2005. רק אחד מהם נהרס בשל כוחות הטבע, בית במיסיסיפי שנהרס בהוריקן בשנות ה-60; אם כי בית אניס-בראון בקליפורניה ניזוק קשות ברעידת אדמה. אף על פי שמספר בתים שומרו כיצירות אמנות והוצאו מיליוני דולרים על שימורם, יש קושי במכירתם של בתים אחרים בשוק החופשי.
התפיסה התכנונית של פרנק לויד רייט מתבטאת בתכנון הטוטאלי של 'בתי הערבה' ולפי דבריו שאין לבזבז חלל על פונקציות לא הכרחיות. פונקציות אלו נעדרות מכל הפרויקטים של 'בתי הערבה' והן כוללות; חניון לרכב, עליית גג, מחסן ומרתף. העדר פונקציות אלו, גודלו הכללי של המבנה, אי עמידה בתקני בניה מודרניים עדכניים (כדוגמת תקן עמידות הבניין כנגד הטרחות אופקיות –רעידות אדמה ורוחות) וחברה צרכנית של שלהי המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21, הביאו לקושי במכירת 'בתי הערבה' בשוק החופשי.
הבית הפרטי המפורסם ביותר שבנה נבנה בין 1935 ל־1939 – "הבית על האשד" (באנגלית: Fallingwater), עבור אי. ג'יי. קאופמן בבר ראן, פנסילבניה, שתוכנן מעל נחל הזורם תחת חלק מהבית, על פי הפרשנות שנתן רייט לבקשת משפחת קאופמן להיות קרובים לסביבה הטבעית. המבנה מורכב מסדרה של מפלסים ומרפסות נתמכות, כשהוא משתמש באבן עבור הקירות האנכיים ובבטון עבור המאוזנים. המהנדסים של קאופמן עצמו טענו כי המבנה אינו יציב. דעתם לא נתקבלה, אך לבסוף התברר שחלק מהרצפות החלו לשקוע זמן קצר לאחר הבניה. בסוף שנות ה־90, הוספו תומכות פלדה למפלס התחתון ביותר, עד שיעשה ניתוח מבני מפורט.
אחד הפרויקטים המאוחרים והחשובים של רייט הוא מוזיאון גוגנהיים בעירניו יורק, מבנה שלקח לו 16 שנים לבנות (1943 - 1959), וכנראה היצירה המוכרת ביותר שלו. המבנה עולה כספירלה לבנה מהאתר שלו בשדרה החמישית; מבפנים, הוא דומה לצד הפנימי של קונכייה. הגאומטריה המיוחדת של המוזיאון הייתה אמורה לאפשר למבקרים לראות תערוכות זמניות בקלות, בכך שייקחו מעלית לקומה העליונה וירדו משם בספירלה. עם סיום בנייתו של המוזיאון, התעלמו מכמה פרטים חשובים מהתכנון המקורי של רייט, כמו צביעה של הפנים בצבע אוף-ווייט. כמו כן, התערוכות שמציג המוזיאון נצפות בהליכה במעלה הספירלה ולא בירידה.
האילינוי
ב-1956 תכנן רייט גורד שחקים בגובה של מייל אחד בשם "האילינוי" (The Illinois). את האילינוי תכנן רייט על דעת עצמו ללא הזמנה מאף יזם, ותוכנית זו מעולם לא מומשה. הבניין תוכנן להיבנות בשיקגו, אילינוי ולהכיל בתוכו 528 קומות של שימוש מעורב אך בעיקר דירות מגורים. הגובה השאפתני של הבניין היה רב בהרבה מבניין האמפייר סטייט, המגדל הגבוה ביותר בתקופתו, ואף גבוה פי שניים מבורג' דובאי הנבנה בתחילת המאה ה-21. עם זאת, חזונו של רייט נתן השראה למתכנני מגדלים רבים אחריו.
לקריאה נוספת
Alofsin, Anthony, Wright and New York: The Making of America's Architect, Yale University Press; First Edition, 2019. מסת"ב 978-0300238853
