פוסט-חילוניות היא השקפה המבקשת לערער על פרשנויות ותפיסות חילוניות או על תהליך החילון, ולהצביע על תחומים של עמימות ונזילות המערערים על הקטגוריות הנוקשות של דת וחילוניות. כמו כן, ההשקפה הפוסט-חילונית מבקשת להביע ביקורת על החילוניות כאידאולוגיה וכתופעה חברתית בהקשרים שונים שבהם היא מופיעה ועל יחסה כלפי קבוצות שונות בחברה.
בעוד שהביקורת הפוסט-חילונית רחבה ומסועפת, המשותף לכל סוגי הביקורת הזאת הוא הצבעה על החילוניות כהגמוניה וכקטגוריה שקופה שעברה טבעות (נטורליזציה) ועל כן הנחותיה מתוות הרבה מהלכים חברתיים וייצור של ידע גם מבלי משים, וכן הטענה שקשה לעשות הבחנה ברורה בין דת לבין חילוניות, ושהניסיון להחיל את הקטגוריות האלו על החברה או למיין מופעים חברתיים לפיהן, הוא ניסיון בעייתי שלא מסוגל להכיל גוונים רבים בתרבות המערב, ובעיקר בתרבויות הלא מערביות. טענה נוספת של ההשקפה הפוסט-חילונית היא שיש הרבה סוגים שונים של דתות ושל חילונויות אשר אי אפשר להעמיד בקנה אחד. בכך ההשקפה הפוסט-חילונית מושפעת מאוד מהפוסטמודרניזם ומהפוסטקולוניאליזם.
השקפות פוסט-חילוניות על תהליך החילון
ערך מורחב – חילון
הגדרות והבחנות
חילון הוא התרחקות מהמסורת, הדת, וכן מאורח החיים הנוגע להן. המושג חילון נגזר מהמונח חול, כלומר התחום שאין בו קדושה. קיימות הבחנות שונות בין מובנים שונים של החילוניות, ביניהן ההבחנה הפילוסופית של צ'ארלס טיילור וההבחנה הסוציולוגית של ג'ון סומרוויל[1]. הבחנות אלו אינן מנוגדות אחת לשנייה בהכרח ומובנים שונים יכולים להופיע בהקשר מסוים בכפיפה אחת.
שלושת המובנים שצ'ארלס טיילור מונה לחילון הם:
- "הפרטה" של הדת, במסגרתה מוסדות חברתיים ופוליטיים, ופרקטיקות כאלו, משוחררות ממובן דתי והדת עוברת מהמרחב הציבורי למרחב האישי.
- קריסה של מערכות האמונה, במסגרתה פחות ופחות אנשים מאמינים בדת או לוקחים חלק במסורת התרבותית שלה.
- ערעור על האמונה באלוהים כאפשרות היחידה והפיכתה לאפשרות נוספת ובלתי מובנת-מאליה, תוך מתן לגיטימציה לאפשרויות נוספות. מכאן נגזרת גם הפיכת אורח החיים הדתי לאורח חיים שאיננו מובן מאליו.
ג'ון סומרוויל מונה שישה מובנים אחרים לחילון, והם:
- הבחנה גוברת בין ספרות חברתיות שונות.
- הפיכתו של מוסד מסוים מדתי לחילוני.
- העברה של פעילויות מסוימות מאחריותם של מוסדות דתיים לאחריותם של מוסדות חילוניים.
- הסטה של הדאגה מחיי העולם הבא לחיי העולם הזה, ולנשיאה מיידית יותר בתוצאות של המעשים שלנו.
- נסיגה של האוכלוסייה מדתיות ומאורח החיים הדתי.
- התייחסות לדת כאפשרות אחת מני רבות.
ביקורת על תזת החילון
תזת החילון היא תזה מודרניסטית שמבקשת לקשור בין החילון למודרנה ולקידמה, ובגרסה הרווחת שלה יותר ויותר אנשים "מגלים את האמת" ועוברים מהדת לחילוניות. לפי יעקב ידגר, "תזה זו היא בשורשה סיפור על התפתחות היסטורית אימננטית לעבר קדמה בלתי נמנעת, מתוך מאבק בין שני כוחות - הדת וההיגיון - שסופו ידוע מראש... הנרטיב המכונן של תזת החילון נתפס על ידי רבים מנאמניה - במיוחד בכל הקשור לחקר החברה - כמדעי ואוניברסלי, כלומר כתיאור עובדתי של ההתפתחות האנושית על ציר הזמן."[2] אנשים התומכים בתזת החילון בדרך כלל משרטטים מהלך היסטורי שבו לאורך הזמן אנשים נעשו יותר ויותר חילוניים, כשהמפנה המשמעותי התרחש בתקופת הרנסאנס ובתקופה המודרנית בעקבות השפעתן של תנועת הנאורות ושל המהפכה המדעית.
מנגד, הוגים פוסט-חילוניים שונים תוקפים את ההבחנה הברורה בין "חילוניות" ל"דתיות", ואת האפשרות לשרטט מהלך ליניארי ברור המוביל מהדת לחילוניות. עוד הם תוקפים את ההבנה של החילוניות כמצב העניינים הטבעי והמובן מאליו שאליו האנושות חזרה באופן בלתי נמנע אחרי שטלטלה מעליה את האשליות של הדת. הם מציירים תמונה רבת ממדים של תחומים מסוימים של חול ושל דתיות שהשתנו בין חברות ותקופות שונות, ומראים שמבחינה האובייקטיבית בעוד שברבות מתרבויות המערב המוסדות הדתיים אכן נחלשו (ובמקומות אחרים הם דווקא התחזקו), אנשים החלו דווקא להשתתף יותר בפרקטיקות דתיות שונות או אימצו לעצמם זהויות רוחניות שונות שמתכתבות עם המודרנה - ניתן להצביע על זהויות היברידיות כמו הזהות המסורתית או על תנועות ניו אייג'יות שפורחות כיום. כמו כן, קיימת טענה שגם האורתודוקסיה הדתית לא נוצרה רק כריאקציה לחילון ולמודרנה, אלא שהיא חלק מהמודרנה וקיימים בה אפיונים חילוניים מסוימים, כמו צורת הארגון שלה.
במקביל, הוגים רבים מצביעים על החילוניות והמודרנה כמושפעות מהדת, ומ"תת מודע תאולוגי". מהלך כזה בוצע עוד על ידי הוגים מודרניים - מקס וובר עסק בקשר בין האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם, קרל שמיט פיתח רעיונות על ריבונות ותאולוגיה פוליטית, והוגים כמו מישל דה מונטן ובלז פסקל עסקו ב"יסוד המיסטי של הסמכות"[3], אולם כיום מקובל יותר ויותר לאתר תשתיות תאולוגיות וסמלים דתיים שעברו חילון בבסיס המחשבה החילונית - למשל, ביחסה של התנועה הציונית החילונית לארץ ישראל.
תהליך החילון בעולם היהודי
בעולם היהודי החילון החל במאה ה-19 (למעט מספר מבשרים מוקדמים יותר) אך קיבל תאוצה רק במאה העשרים, בעקבות מספר גורמים כמו האמנציפציה, הציונות והשואה.
לפי דוד סורוצקין -
"בעולם היהודי בעת החדשה מתרחשת תופעה של חילון המתפקד בו זמנית הן כדיפרנציאציה והן כסקרלזיציה, הן כהפרדה והן כהכלה, והיא מתחוללת ברובה בגבולות הדת... ברטרוספקטיבה ניתן היה להציג את תהליכי הסקראליזציה והדיפרנציאציה ביהדות כביטוי לדיאלקטיקה היסטורית המביאה לידי ביטוי פרדיגמה של שינויים תקופתיים. את ימי הביניים היינו מאפיינים כתקופה של הכלת תחום החול בקודש באמצעות הייררכיה, או סולם, שבראש עומד תחום הקודש ובתחתיתה תחום החול... החל במאה ה-14 מתבלטת 'הדרך המודרנית' שבעולם הנוצרי החושפת מגמה דיפרנציאטיבית... היא מגיעה לשיאה במאה ה-16... במקביל, במאה ה-16 בעיקר במרכז בצפת, והחל במאה ה-17 בכל הפזורה היהודית, התפשטה העמדה הסקרלטיבית... למן סוף המאה ה-18, ולאור התגבשותה של המדינה המודרנית ועיצובה המחודש של הבעיה היהודית לאורה, ולאורך המאה ה-19 שבה והתבלטה העמדה הדיפרנציאטיבית שהתבטאה מכאן ואילך גם בגוונים מרכזיים של השכלה וגם בזרמים מרכזיים של אורתודוקסיה וחרדיות. מעתה נדרשה עמדה מפרידה גם כדי להבחין בין המדינה, או החברה, ותביעותיה לבין תחומה של הדת המצויה ביחסים דיפרנציאטיביים עמה במקרה של הדור הראשון להשכלה, או קונפליקטואליים במקרה של החסידות."[4]
עם זאת, הוא מדגיש שאין בתיאור הטרורספקטיבי הזה כדי לתאר את המציאות באופן המכיל את מורכבותיה.
לדעת מספר חוקרים, המורכבות העיקרית המאפיינת את החילון בעולם היהודי היא היערכותו בגלות - מדינת ישראל יועדה על ידי התנועה הציונית להיות חילונית מלכתחילה, ולא הייתה מדינה ש"צריך היה" לחלן כחלק מהתהליך הזה. לעומת זאת, החילון התרכז בחילון של קהילות, טקסטים, וסמלים, ושלילת הגלות הציונית קיבלה אופי מחלן, התופס את הדת כגלותית, על אף הבסיס התאולוגי של הרעיון. כך למדינת ישראל יוחס תפקיד מפתח בחילון ואדמת ארץ ישראל הפכה ל"קדושה", בעוד הציונים משליכים עליה מטענים תאולוגיים שחולנו.
ביקורת על החילוניות
הביקורת על החילוניות רבה ומגוונת. בספרו החלוצי של טלאל אסד "כינון החילוניות", הוא מונה שורה של בעיות בחילוניות, וביניהן הטענות שבעוד שהחילוניות האשימה את הדת ביצירת מיתוסים, היא יצרה מיתוסים משל עצמה; שהמשמעות של הימנעות מהסברים על-טבעיים לטבע גוררת חילון של ההסברים לסבל האדם, חרדה מסבל כזה ומשטר המכתיב את התנהגות האדם כדי להימנע ממנו; שהיא יוצרת תרבות אינדיבידואליסטית בה החברה קיימת רק כדי לאפשר את התפתחותו של הפרט. הוא רואה בחילוניות עוד "דת" הנאבקת מול דתות אחרות ושואפת לצמצם אותן לעניין אישי - כלומר, למחוק אותן מהתחום הציבורי. בספרו הוא מנתח את העניין גם מנקודת מבט פוסטקולוניאליסטית וטוען שנעשה שימוש בחילוניות על מנת לטעון לעליונות של המערב על שאר העולם, ושהניסיון להחיל את הקטגוריות הנוקשות של "דתי" ו"חילוני" על החברות המזרחיות ההטרוגניות הוא ניסיון כושל שנושא בתוכו עוולות.
גם בישראל קיימת ביקורת חריפה על השימוש הבעייתי בקטגוריות האלו, בין היתר תוך הזכרת הציבור המסורתי ש"נפל בין הכיסאות" ואינו מגדיר את עצמו חילוני או דתי.
ביקורות נוספות על החילוניות טוענות שהיא "הסירה קסם מן העולם" מבלי להציע חלופות מספקות אחרות, שהיא נעדרת תשתית ערכית/תרבותית יציבה מספיק, שהסרת החשש מ"המבט האלוהי" הביאה ליצירת חברה מבוקרת הרבה יותר ולהפנמה דכאנית של מבט מחולן כזה, ושהיא מכילה בתוכה ניסיון למחוק את הפרטיקולרי לטובת האוניברסלי (שהוא בעצם מערבי-חילוני), ניסיון שמקבל משמעות אלימה במצבים קולוניאליים, ובמצבים בהם הפרט נתמך בכוחה של קהילה יציבה.
החברה הפוסט-חילונית
כיום נוטים לתאר את החברה המערבית כחברה "פוסט-חילונית" שבה הגדרות קשיחות של דת וחילוניות מקבלות פחות מקום, ויש בה הרבה ביטויים להיברידיות, ולזהויות, קבוצות ומופעים אחרים שקשה להגדיר בצורה ברורה כדתיים או כחילוניים. אפשר לראות דוגמה לכך במסורתיות, בהתחדשות היהודית, בניו אייג', ובקבוצות נוספות, אולם גוונים מסוימים של עירוב ונזילות קיימים גם מחוץ לקבוצות מוגדרות - אנשים שמדליקים אש בשבת אבל מקפידים לעשות קבלת שבת, אנשים שעולים לתורה בבר המצווה שלהם גם אם בהמשך אין להם כוונה לעשות את זה שוב, דתיים שמשתמשים בטלפון בשבת וכו'. חשוב, עם זאת, להדגיש שהתופעות האלו אינן בהכרח תוצר של הפוסטמודרניזם - המסורתיים, לדוגמה, התנהלו כך במשך זמן רב והפכו ל"מסורתיים" רק עם הגעתם למדינת ישראל וחברותם למערך הקטגוריות האידאולוגי החילוני.
ביקורת והערכה
הפוסט-חילוניות לא הצליחה להשפיע כמו תאוריות ביקורתיות פוסטמודרניות אחרות, אולם עדיין מייחסים לה בחוגים מסוימים חשיבות רבה. מול הטענות שהיא מלאה כנגד הבינאריות של דתי-חילוני, מציינים שרבים אכן מזהים את עצמם כחילוניים או כדתיים ושהרבה פעמים אפשר לסווג תופעות לאחת מהקטגוריות האלו בצורה מוצלחת יחסית.
לטענת הוגים רבים של החילוניות, החילוניות אינה מרוקנת מבסיס תרבותי, ויכולה להתקיים גם חילוניות פרטיקולריסטית (כמו הלאומיות החילונית). יש גם מי שזוקף לזכותה של החילוניות הצלחות רבות בשיפור המצב האנושי ובמתן "דחיפה" לחירות ולזכויות אדם. אלו טוענים שהמבקרים הפוסט-חילוניים יכולים לבקר את החילונות בנחת רק מפני שבארצם כבר הובטחו החירות וזכויות האדם, ושביקורת כזאת היא סכנה לחברות אחרות, ושגם בחברה המערבית היא עלולה להוביל לריאקציה.
ראו גם
לקריאה נוספת
- יעקב ידגר, מעבר לחילון: מסורתיות וביקורת החילוניות בישראל, מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2012
- יוסי יונה ויהודה גודמן (עורכים), מערבולת הזהויות: דיון ביקורתי בדתיות ובחילוניות בישראל, מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2004
- יעקב ידגר, גדעון כ"ץ ושלום רצבי (עורכים), מעבר להלכה: מסורתיות, חילוניות ותרבות העידן החדש בישראל, מכון-בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2014
- טלאל אסד, כינון החילוניות: נצרות, אסלאם, מודרניות, רסלינג, 2010
- הנט דה וריס, דת ואלימות: דרידה והתאולוגי-פוליטי, רסלינג, 2013
- חביבה פדיה, מרחב ומקום: מסה על הלא-מודע התאולוגי-פוליטי, הקיבוץ המאוחד, 2011
- דוד סורוצקין, אורתודוקסיה ומשטר המודרניות, הקיבוץ המאוחד, 2011
קישורים חיצוניים
- יהודה שנהב, יהודה שנהב הוא לסוציולוגיה באוני' תל אביב, עמית מחקר בכיר במכון, ן-ליר בירושלים, עורך כתב העת "תיאוריה, ביקורת", האם יש בכלל תרבות יהודית חילונית, באתר הארץ, 11 בספטמבר 2007
- הזמנה למתווה פוסט-חילוני לחקר החברה בישראל, מאמר של יהודה שנהב שפורסם בכתב העת סוציולוגיה ישראלית י[1] בשנת 2008.
- העידן ה"פוסט חילוני", מאמר של אליעזר שביד באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.
- מי מפחד מרות קלדרון, מאמר של תומר פרסיקו באתר בית אבי חי.
אווה אילוז, אווה אילוז | והנה התורה שלנו: ששת הדיברות לחילוני הגאה, באתר הארץ, 5 ביוני 2014
הערות שוליים
- ^ יובל גובני, חילונויות יהודיות: קווים למתווה פילוסופי-חינוכי, בתוך יעקב ידגר, גדעון כ"ץ ושלום רצבי (עורכים), מעבר להלכה: מסורתיות, חילוניות ותרבות העידן החדש בישראל, מכון-בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2014. הפירוט על סומרוויל לא לקוח ממנו
- ^ יעקב ידגר, מעבר לחילון: מסורתיות וביקורת החילוניות בישראל, מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2012, עמ' 17
- ^ ז'אק דרידה, תוקף החוק, רסלינג, 2006
- ^ דוד סורוצקין, אורתודוקסיה ומשטר המודרניות, הקיבוץ המאוחד, 2011, עמ' 121-122
