פוליטיקה של ירדן
יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
שכתוב
יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
ירדן
סמל ירדן
ערך זה הוא חלק מסדרת
ממשל ופוליטיקה של ירדן

הפוליטיקה של ירדן מתנהלת כחלק ממונרכיה חוקתית, בראש המדינה עומד המלך עבדאללה השני שירש את אביו חוסיין אחרי מותו בפברואר 1999, עוד תפקיד מפתח בפוליטיקה הירדנית יש את ראש ממשלת ירדן העומד בראשות הקבינט הירדני.

ירדן מדורגת במקום ה-47 מתוך 180 מדינות במדד תפישות השחיתות, המיקום הגבוה של הממלכה הירדנית נובע מאחר שהחוקה הירדנית קובעת שלאף חבר פרלמנט אסור לקיים קשר עסקי או כל קשר בעל אופי פיננסי עם חברי הממשל, דבר דומה נקבע בעניין בני משפחת המלוכה, החוק קובע כי לבני משפחת המלוכה אסור לכהן כחברי ממשלה, אף על פי זאת בעיית השחיתות גוברת בירדן, בשל בעיית השחיתות הוחלט להקים ועדה למניעת שחיתות שתבחן באופן פרטני מקרי שחיתות.

הרשות המחוקקת

על פי החוקה הגוף המחוקק מורכב משני בתים: הבית התחתון ("בית הנציגים") ש-150 נציגיו נבחרים בבחירות דמוקרטיות והבית העליון ("סנאט") ש-75 נציגיו מתמנים על ידי המלך, ויחד הם מהווים את האספה הלאומית. המלך הוא ראש המדינה וראש הרשות השלטונית וחסין מכל חבות ואחריות; המפקד העליון של הצבא יכלות להורות על עריכת בחירות בבית התחתון ואף לפזר אותו, בנוסף לכך הוא ממנה את חברי הבית העליון ויכול לפטרם ולאשרר את החוקים שהמחוקקים יוזמים.

בבית הנבחרים הירדני יש כ-130 חברים, שנבחרים פעם ב-4 שנים מטעם מספר מחוזות בחירה, בבית הנבחרים מרבית המושבים לא שומרים למיעוט כלשהו למעט כ-6 מושבים ששומרים לנשים, כ-9 מושבים ששומרים לנוצרים וכ-3 מושבים ששמורים לצ'צ'נים וצ'רקסים.[1]

היסטוריה פוליטית

במרץ 1927 נוסדה "מפלגת העם הירדני" ("חזב א-שעב אל-אורדוני"), המפלגה הראשונה בהיסטוריה של עבר הירדן שנרשמה באורח חוקי.[2]

ב-16 באפריל 1928 פורסמה רשמית החוקה של אמירות עבר הירדן, שקבעה כינונו של בית מחוקקים נבחר, שאת סמכויותיו יכול היה האמיר לעקוף וגם לפזר אותו. לבית המחוקקים לא ניתנה הסמכות לפזר את הממשלה, שנותרה אחראית בפני האמיר. בית המחוקקים כלל 21 חברים, מתוכם 14 נבחרים. חוק בחירות חילק את האמירות לשלושה אזורי בחירה, שחפפו את שלוש הנפות עג'לון, בלקא וכרכ.[2] לקראת הבחירות הראשונות, נערכו הפגנות בדרישה למתן סמכויות רבות יותר לבית המחוקקים, שכוונו גם נגד תוכנו של ההסכם האנגלי–העבר-ירדני, וכך התגבשה תחילתה של אופוזיציה. ב-25 ביולי 1928 התכנסה בעמאן "הוועידה הלאומית" – כנס של ראשי השבטים והנכבדים העירוניים "המקומיים", שהתנגדו למגמה של עבדאללה להפקיד את המשרות החשובות בידי "הזרים" מסוריה וארץ ישראל. משתתפי הוועידה חתמו על "אמנה לאומית", שהדגישה את עצמאותה של עבר הירדן וייחודה, וביטאה את שאיפותיהם של החוגים הלאומיים לצמצום המעורבות הבריטית ולהרחבת ריבונותה של האמירות.[3] בית המחוקקים הראשון, "המועצה המחוקקת" (אל-מג'לס אל-תשריעי), התכנס ב-2 באפריל 1929.[4]

בשנת 1952, בזמן שלטונו הקצר של המלך טלאל, חוקקה חוקה חדשה. תחת החוקה ירדן הוא מונרכיה חוקתית, אף על פי כן המונרך הוא השליט בפועל גם לאחר אותה חקיקה.

לאחר ניסיון ההפיכה בשנת 1957 פיזר המלך חוסיין את הפרלמנט.

בשנת 1974 הוענקה לנשים הזכות לבחור ולהיבחר לפרלמנט.[5] בשנת 1978 הוקמה "המועצה הלאומית המייעצת" הראשונה, שהחליפה את הפרלמנט שפוזר.[5] בשנת 1979 נבחרה אישה ראשונה לשרה בממשלה.[5] בשנת 1982 הורחבה זכות הבחירה לנשים גם לבחירות לרשויות המקומיות.[6]

בשנת 1989 החזיר המלך חוסיין את הבחירות הפרלמנטריות והתיר בהדרגה ליברליזציה פוליטית. בשנת 1992 הותר להקים מפלגות פוליטיות, ובשנת 1993 ירדן קיימה את הבחירות הרב מפלגתיות הראשונות שלה מאז 1956. בשנת 1993 נבחרה לראשונה אישה לבית הנבחרים.[6] בתחילת 2003 נקבע כי 6 מתוך 110 המושבים בבית הנבחרים ישוריינו לנשים.[6]

בעקבות החזרת הבחירות הפרלמנטריות ב-1989, הפכה תנועת האחים המוסלמים בירדן לשחקן פוליטי מרכזי יותר. בבחירות באותה שנה מפלגות פוליטיות עדיין לא הורשו להשתתף וכל המועמדים רצו כעצמאים, אך 22 מתוך 80 הנבחרים היו זוהו כאסלאמיסטים. כשהותר רישום מפלגות, תנועת האחים המוסלמים, שעד אז יכלה להירשם רק כאגודה, הקימה פלג פוליטי שרץ כסיעת "חזית הפעולה האסלאמית". בבחירות של 1989 שיטת הבחירה איפשרה למצביעים במחוזות הבחירה השונים להצביע ליותר ממועמד אחד (מספר הקולות שהיה לכל אזרח היה כמספר המועמדים), כאשר המועמד עם מספר הקולות הרב ביותר זכה. כתוצאה מהשיטה הזו, מועמדים פרו-מלוכניים קיבלו כ-60% מהקולות, אך זכו רק ב-40% מושבים, ואילו מועמדים אסלאמיסטים קיבלו כ-20% מהקולות ומעט פחות מ-30% מהמושבים. חוסיין ואחרים האמינו שהשיטה מיטיבה עם האופוזיציה, ולכן לקראת הבחירות של 1993 השיטה שונתה להצבעה יחידה שאינה ניתנת להעברה (לכל אזרח קול אחד ללא קשר לכמות המועמדים, והמועמדים עם מספר הקולות הרב ביותר זוכים). בבחירות זכתה חזית הפעולה האסלאמית ב-17 מושבים. על אף שכוחם ירד, הם היו הבלוק האופוזיציוני יחיד ובולט, ובכל מערכות הבחירות הבאות עד 2016, הם ביקרו בחריפות את שיטת הבחירות. בבחירות בשנת 1997 כל מפלגות האופוזיציה החרימו את הבחירות.[7][8]

בבחירות בשנת 2001 עלה מספר המושבים בפרלמנט מ-80 ל-110. מספר מחוזות הבחירה עלה מ-22 ל-45. ביוני אותה שנה פיזר המלך חוסיין את הפרלמנט, מבלי לקבוע תאריך לבחירות שהיו אמורות להתקיים בנובמבר.[9] הבחירות הבאות התקיימו ב-2003. לראשונה בבחירות אלה נקבע שנשים יקבלו לפחות שישה מהמושבים (ואם לא יהיו מספיק נשים שיזכו, המושבים ייבחרו על ועדה). בבחירות זכתה חזית הפעולה האסלאמית שוב ב-17 מושבים, אך עם הגידול במספר המושבים תוצאה זו היוותה היחלשות של כוחם. מועמדים עצמאיים, שרובם מייצגים משפחות ונאמנים למלך, זכו בשאר המושבים.[10] בבחירות ב-2007 ירד כוחה של חזית הפעולה לשישה מושבים בלבד.[11]

ב-2009 פיזר חוסיין שוב את הפרלמנט,[12] ובשנה לאחר מכן הוכרז שוב שינוי בשיטת הבחירות, ובנוסף על העלאה של מספר המושבים ל-120 ועל מינימום של 12 מושבים לנשים.[13] חזית הפעולה האסלאמית החרימה את הבחירות ב-2010 ו-2013 בטענה שהשינויים נועדו להחליש את כוחם. ב-2016 המפלגה חזרה להתמודד וזכתה ב-15 מתוך 130 מושבים. בבחירות ב-2020, שנערכו בצל מגפת הקורונה, זכתה המפלגה ב-10 מושבים בלבד, ואילו בבחירות ב-2024, שנערכו על רקע מלחמת חרבות ברזל ותמיכה של רבים בירדן בפלסטינים, זכתה המפלגה ב-31 מתוך 138 מושבים ו-44.8% מהקולות. תוצאה זו התפרשה כהתחזקות משמעותית של האופוזיציה האסלאמית.[14][15]

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פוליטיקה של ירדן בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ צבי בראל, לפי מלך ירדן, עבדאללה, כשהכלכלה בסכנה, הדמוקרטיה יכולה לחכות, באתר הארץ, 11 בדצמבר 2009
  2. ^ 1 2 חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ב, יחידה 3, עמ' 236–237.
  3. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ב, יחידה 3, עמ' 238–239, 245.
  4. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ב, יחידה 3, עמ' 243.
  5. ^ 1 2 3 נבו, עמ' 236.
  6. ^ 1 2 3 נבו, עמ' 237.
  7. ^ Hana Jaber, The Jordanian Muslim brotherhood movement: from pillar of monarchy to enemy of the state, Fondation pour la recherche stratégique, July 17, 2017
  8. ^ Jordan - Electoral System Design in the Arab World, Ace – Electroal Knowledge Network
  9. ^ Jordan’s Parliament Dissolved, LA Times, June 17, 2001
  10. ^ תוצאות הבחירות ב-2003
  11. ^ Hassan Barari, Elections in Jordan: Poor Showing for Islamists, The Washington Institute for Near East Policy, December 13, 2007
  12. ^ Freedom in the World 2010 - Jordan, refworld.org, 3 May 2010
  13. ^ Curtis R. Ryan, Jordan’s new electoral law: reform, reaction, or status quo?, Foreign Policy, May 24, 2010
  14. ^ Tariq Al-Nuaimat, "Analyzing Jordan’s Parliamentary Elections 2024, Sada – Carnegie Endowment, October 4, 2024
  15. ^ Suleiman Al-Khalidi, Jordan's Islamists bounce back in election clouded by Gaza war, Reuters, September 11, 2024

Strategi Solo vs Squad di Free Fire: Cara Menang Mudah!