עם לוחם הייתה יוזמה קצרת ימים של אליהו לנקין ואליהו מצדי במחצית השנייה של 1943 להקמת גוף על תנועתי שיפעל באופן אלים כלפי שלטון המנדט, בניגוד לגישת ההבלגה ושיתוף הפעולה של ההגנה ומוסדות היישוב.
אליהו לנקין פרש מהאצ"ל לאחר הפילוג ב-1940. אליהו מצדי (רביד) היה פעיל בלח"י ופרש. השניים שוחחו על התסיסה בקרב הנוער הדורש לפעול ושאפו להקים חזית מאוחדת לכל הנוער. הם פנו ליעקב מרידור, מפקד האצ"ל, שהבטיח לשתף פעולה, והחלו במשא-ומתן עם חוגים אקטיביסטים ביישוב, בראשם התנועה הרוויזיוניסטית. דרך חבר משותף שלחם איתו בצבא הבריטי, הגיעו לחברי פלוגה ו' הירושלמית של הפלמ"ח, שהייתה קבוצה תוססת ושאפה לפעילות, לעיתים על דעת עצמה, עוד בעבר.
בקיץ תש"ג, 1943, התקיימה פגישה בין כמה חברי הגנה ואצ"ל, בה דובר על הצורך באיחוד במיוחד בקרב הנוער. אנשי האצ"ל אמרו, כי יהיו מוכנים להילחם תחת פקודתו של בן-גוריון, אם הוא יוביל למלחמה. סוכם, כי "הדרך היחידה לכפות על היישוב אחדות היא על ידי ביצוע כמה פעולות בעלות ערך הפגנתי", ושיוכרז קבל עם ועדה שפעולות אלה נעשו על ידי גוף שבו מאוחדים הן אנשי האצ"ל והן אנשי ההגנה.
הגוף החדש נקרא בשם "עם לוחם", בראשו עמד יוסף אידלברג ובין מייסדיו נמנה יגאל הורביץ. נקבע מטה משותף ובו שני חברי אצ"ל ושני חברי הגנה. מספר חברי ההגנה והפלמ"ח שהיו קשורים עם הגוף הזה היה קטן יחסית, ואנשי הלח"י סירבו להצטרף ליוזמה.
הארגון גיבש קו מדיניות והפיצה בחוברת שנשאה את שם הארגון ב-1 בנובמבר 1943. מטה הארגון גיבש את תוכנית הפעולה הראשונה שלו: חטיפת הנציב העליון, מק-מייקל. חברי פלוגה ו' של הפלמ"ח נסוגו בהם ברגע האחרון, וכך גם מפקד האצ"ל בירושלים והפעולה לא יצאה אל הפועל.
מרגע היוודע הדבר לראשי ההגנה, הוציא ראש המטה הארצי (רמ"א) של ההגנה פקודה בה הודיע, כי יש לראות ב"עם לוחם" "שלוחה של האצ"ל הרוויזיוניסטי אשר פשט את הרגל אחרי שנים של פרישות והתבדלות... ועתה הריהו מנסה להציל את קיומו על ידי הופעה בשם מזויף, על ידי גנבת דעתו של הנוער העברי בסיסמאות שוא, בסיסמאות האיחוד מעל לראשי המוסדות והארגונים הקיימים, ובסיסמת הטרור נגד השלטון, ללא יפוי-כוח מאת הגורמים המוסמכים, ללא תלות בהם וללא ביקורת מצדם". ניתנה הוראה לכל חברי ההגנה בעם לוחם לנתק את קשריהם עמו תוך שלושה ימים ולהודיע על כך למפקדיהם.
קישורים חיצוניים
לקריאה נוספת
שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, תל אביב, משרד הביטחון, 1988, עמ' 276-279.
