סמואל אנתוני אליטו הבן (באנגלית: Samuel Anthony Alito, Jr; נולד ב-1 באפריל 1950) הוא עורך דין ומשפטן אמריקאי, שמכהן מאז 2006 כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית. הוא מונה על ידי נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש ונחשב לשופט שמרן. הוא תואר לעיתים כסמן הימני ביותר בבית המשפט,[1][2] או הימני ביותר יחד עם קלארנס תומאס.[3]
ראשית חייו והשכלה
אליטו נולד בטרנטון שבמדינת ניו ג'רזי, למשפחה ממוצא איטלקי. הוא שופט בית המשפט העליון השני ממוצא איטלקי, אחרי אנטונין סקאליה. אליטו גדל בעיירה המילטון, פרבר של טרנטון.
ב-1968 סיים אליטו את לימודי התיכון בהמילטון בהצטיינות, ולאחר מכן החל ללמוד בבית הספר "וודרו וילסון למדיניות ציבורית ויחסים בינלאומיים" באוניברסיטת פרינסטון. ב-1972 הוא סיים את לימודיו בפרינסטון, לאחר שכתב תזה שכותרתה "מבוא לבית המשפט לחוקה של איטליה". הפרק האחרון של התזה עוסק בפסיקות של בית המשפט האיטלקי בענייני דת ומדינה.[4] ב-1971 הוא היה יושב הראש של ועדת סטודנטים בנושא "גבולות הפרטיות בחברה האמריקאית". דו"ח הוועדה עסק בצורך ביצירת כללים וחוקים שמגנים על הפרטיות של אזרחים אמריקאים ומאזנים בין הצורך בשמירה על הביטחון והזכות לפרטיות. הדו"ח קרא גם לאיסור על אפליה בהעסקה נגד הומוסקסואלים והגדרה של פעילות הומוסקסואלית כחוקית.[5] אף ששמו של אליטו רשום כיושב ראש הוועדה, לא ברור באיזו מידה הדו"ח משקף את עמדותיו הפרטיות באותו הזמן.[6] לאחר שסיים את לימודיו בפרינסטון, הצטרף אליטו לקבוצה בשם "בוגרים מודאגים בפרינסטון", שחבריה אשר היו ברובם שמרנים, התנגדו בין השאר להחלטה של האוניברסיטה ב-1969 לקבל נשים ללימודים ללא הפרדה מגדרית ולמדיניות של העדפה מתקנת. במהלך השימוע שערכה ועדת המשפט של הסנאט לאליטו לפני מינויו לבית המשפט העליון, הוא נשאל על חברותו בקבוצה וטען שלא היה פעיל בה מלבד עצם הצהרתו על השתייכות לה. עם זאת, כשהוא הגיש ב-1985 בקשה לעבודה בממשל רייגן, הוא ציין בה את חברותו בארגון.[7][8]
לאחר שסיים את לימודיו בפרינסטון, המשיך אליטו ללימודי משפט באוניברסיטת ייל. הוא קיבל תואר J.D. ב-1975 ותפקד במהלך לימודיו כעורך בכתב העת Yale Law Journal. הוא פרסם בכתב העת הערת מחקר שעוסקת בהחלטות בית המשפט לגבי החוקתיות של לימודי דת בבתי ספר ציבוריים במהלך הזמן הפנוי של התלמידים, ובאופן שבו האינטראקציה בין השופטים בתיקים הנוגעים לשאלה זו הביאה לפרשנויות מוטעות של הדין.[9] המאמר זכה בפרס על התרומה הטובה ביותר של סטודנט לכתב העת ב-1974.[10]
קריירה לפני מינויו כשופט
בשנים 1976–1977 שימש אליטו כעוזר משפטי של השופט לאונרד גארת בבית המשפט הפדרלי השלישי לערעורים. לאחר מכן הוא שימש כעורך דין מטעם מחלקת המשפט של ארצות הברית (Assistant United States Attorney), בבית המשפט הפדרלי המחוזי בניו ג'רזי. בשנים 1981–1985 הוא שימש כעוזר פרקליט המדינה של ארצות הברית, ובמסגרת תפקיד זה הוא ייצג את עמדת הממשל הפדרלי בפני בית המשפט העליון ב-12 תיקים.[11]
בשנים 1987–1990 הוא שימש כפרקליט הראשי של ארצות הברית במחוז ניו ג'רזי. מייקל צ'רטוף כיהן כסגנו. המשפט המתוקשר ביותר שניהל אליטו בתקופה זו, הוא נגד 20 נאשמים, שהואשמו בחברות בארגון הפשע לוצ'זה, אחת מ"חמש המשפחות". בתום המשפט, אחרי כיומיים שבהם הדיינו המושבעים, כל ה-20 זוכו.[12]
בשנים 1990–2004, במקביל לכהונתו כשופט, לימד אליטו משפט חוקתי וקורסים על משפט וטרור ועל זכויות האזרח בבית הספר למשפט של אוניברסיטת סיטון הול (אנ') הקתולית בניו ג'רזי.
שופט בבית המשפט הפדרלי השלישי לערעורים
בפברואר 1990 הכריז הנשיא ג'ורג' ה. וו. בוש שאליטו הוא מועמדו לתפקיד שופט בבית המשפט הפדרלי השלישי לערעורים של ארצות הברית. מינויו אושר פה אחד בסנאט ב-27 באפריל באותה השנה. הוא כיהן בתפקיד עד 2006, עת התמנה לבית המשפט העליון.
בשנת 1992 אליטו היה אחד משלושה שופטים בבית המשפט לערעורים, שהחליטו בעתירה הורות מתוכננת נגד קייסי. הארגון העותר (מוסד להורות מתוכננת) ערער על חוק מפנסילבניה שקבע חמש מגבלות שונות על הזכות להפלה, בטענה שהמגבלות אסורות על פי פסק דין רו נגד וייד. השופטים אישרו את החוק, מלבד הוראת חוק אחת, שנשים שמבקשות לעשות הפלה צריכות ליידע את האב. אליטו כתב דעת מיעוט שבה הסביר שהוא היה מקבל את החוק בכללותו, כולל ההוראה שבית המשפט פסל. בית המשפט העליון הפך מאוחר יותר את ההחלטה, בפסק דין חשוב ששימר ופירש מחדש את הפסיקה ברו נגד וייד. במהלך ישיבתו של אליטו בבית המשפט העליון, הוא היה שותף לדעת הרוב שביטלה את הפסיקה הזו בדובס נגד הארגון לבריאות נשים בג'קסון.
שופט בבית המשפט העליון
מינוי
ב-1 ביולי 2005 הודיעה סנדרה דיי אוקונור על כוונתה לפרוש מבית המשפט. בתחילה רצה הנשיא ג'ורג' וו. בוש למנות במקומה את ג'ון רוברטס. אולם, לפני שהספיק לעשות זאת, נפטר נשיא בית המשפט העליון ויליאם רנקוויסט, ורוברטס מונה כנשיא בית המשפט במקומו. לאחר שמונה רוברטס, הכריז בוש שמועמדתו להחליף את אוקונור היא הארייט מאיירס, עורכת דין ששימשה כיועצת משפטית של בוש ופרקליטתו האישית. מינוי זה ספג ביקורת רבה, שכן למאיירס לא היה ניסיון רב, ולבסוף מאיירס הודיעה שהיא מוותרת על המינוי. ב-31 באוקטובר הכריז בוש שאליטו הוא מועמדו החדש להחליף את אוקונור.
בתאריכים 9–13 בינואר 2006 ערכה ועדת המשפט של הסנאט שימוע לאליטו לקראת ההצבעה בסנאט. הסנאטורים הדמוקרטים הביעו ביקורת על המינוי וטענו שעמדותיו השמרניות יטו את החלטות בית המשפט. אליטו אמר שגישתו המשפטית היא אוריג'ינליסטית (פרשנות החוקה על פי הכוונות המקוריות של כותביה), בדומה לגישה של אנטונין סקאליה וקלארנס תומאס השמרנים. הוא סירב להגיד כיצד יכריע בשאלות הקשורות להפלות.[13] בסיכום השימוע הצביעו חברי הוועדה בהתאם להשתייכותם המפלגתית, כאשר 10 חברי ועדה רפובליקנים תמכו במועמדותו ו-8 חברי ועדה דמוקרטים התנגדו לה. ב-31 בינואר הצביעה מליאת הסנאט בעד אישור המינוי, ברוב של 58 תומכים מול 42 מתנגדים.[14]
פסיקות בולטות
הפסיקות של אליטו מאז מינויו לבית המשפט העליון נטו לכיוון שמרני, ימני וליברטריאני.
הזכות לבחור בהפלה
עוד לפני מינויו לבית המשפט העליון, כשהיה שופט בבית המשפט לערעורים, כתב אליטו את דעת המיעוט היחידה בתיק "הורות מתוכננת נגד קייסי", שחוק ממדינת פנסילבניה שהציב מגבלות שונות על הפלות הוא חוקתי, כולל הוראת החוק שנפסלה על ידי חברי המותב האחרים, שנשים שמבקשות לעשות הפלה צריכות לקבל את הסכמת בן זוגן. בית המשפט העליון ביטל את פסיקת בית המשפט לערעורים ופסל את החוק בכללותו.
בשנת 2007, אליטו תמך בדעת הרוב בפסק דין גונזלס נגד קרהארט (Gonzales v. Carhart), שקבע שחוק פדרלי שאוסר על "הפלה חלקית" (שיטת "הרחבה ופינוי", או D&E) הוא חוקתי. שבע שנים קודם לכן, פסק דין שכתב סטיבן ברייר ונתמך על ידי סנדרה דיי אוקונור פסל חוק דומה. הפסיקה מ-2007 עברה בזכות קולו של אליטו, שהחליף את אוקונור. פרשנים הסיקו מכך שמינויו של אליטו במקום אוקונור שינה את היחס של בית המשפט להפלות.[15]
ביוני 2022 כתב אליטו את דעת הרוב בתיק דובס נגד הארגון לבריאות נשים בג'קסון, שבה נקבע שפסק דין רו נגד וייד ופסק דין הורות מתוכננת נגד קייסי מוטעים ובטלים.[16]
זכויות עובדים ואיגודי עובדים
בשנת 2007 כתב אליטו את דעת הרוב בתיק Ledbetter v. Goodyear Tire & Rubber Co., בו נקבע שעובדים לא יכולים לתבוע מעסיקים בגין אפליה על רקע של גזע או מגדר, אם טענותיהם מתבססות על פעולות שעשה המעסיק לפני יותר מ-180 יום. ההחלטה התבססה על פרשנות של חוק שחוקק הקונגרס (ולא של החוקה). בתגובה, הקונגרס העביר בשנת 2009 את "חוק תשלום הוגן על שם לילי לדבטר", שנקרא על שם העותרת בתיק.
אליטו כתב שורה של פסקי דין שהתפרשו כמפלה עבור ארגוני עובדים.[17] בשנת 2018 כתב אליטו את דעת הרוב בפסק דין Janus v. AFSCME, שקבע שאסור לאיגודי עובדים במגזר הציבורי לחייב עובדים שאינם חברים באיגוד לשלם אגרות לאיגוד, בנימוק שחיוב בתשלום פוגע בחופש הביטוי של העובדים, שמוגן על ידי התיקון הראשון לחוקה. ההחלטה ביטלה פסק דין אחר באותו נושא משנת 1977 (Abood v. Detroit Board of Education). היא פורשה כמפלה קשה עבור איגודי עובדים, ופסק הדין עצמו מציין שלהחלטה יהיו השלכות פיננסיות שליליות על איגודים במגזר הציבורי.[18] דוחות שפורסמו לאחר מכן הראו שמספר איגודי עובדים גדולים במגזר הציבורי איבדו אחוז ניכר מהכנסותיהם ובמקרים מסוימים איבדו יותר מ-90% ממשלמי האגרות.[19]
הזכות לשאת נשק
אליטו היה אחד משופטי הרוב בפסק דין מחוז קולומביה נגד הלר (District of Columbia v. Heller), שקבע שהתיקון השני לחוקה מגן על זכותם של אזרחים פרטיים לשאת נשק ואוסר על הממשל הפדרלי להגביל נשיאת נשק למטרות חוקיות, שבאופן היסטורי נחשבו ללגיטימיות, כגון למטרות של הגנה עצמית בבית האזרח. פסק הדין פסל חוק בוושינגטון די. סי. שאסר על נשיאת נשק בציבור וקבע שעל נשק המאוחסן בבית האזרח להיות פרוק, מפורק, ומוגן באמצעות מנעול על ההדק. פסק דין זה התייחס לממשל הפדרלי בלבד ולא למדינות, שכן ב-2008 עדיין לא קבע בית המשפט העליון שהתיקון השני חל על המדינות. בשנת 2010 כתב אליטו את דעת הרוב בפסק הדין מקדונלד נגד העיר שיקגו (אנ'), שבו נקבע שהתיקון ה-14 החיל את המגבלות הקבועות בתיקון השני על המדינות. לפי פסיקה זו לכל האזרחים בכל המדינות קיימת הגנה חוקתית על זכותם לשאת נשק. עם זאת, שני פסקי הדין לא קבעו שהזכות לשאת נשק היא אבסולוטית. אסדרה של נשיאת נשק היא לגיטימית עד גבול מסוים, ואת גבולות הלגיטימיות של חוקים בנושא יש להבין על פי ההיסטוריה והמסורת של ארצות הברית. שני פסקי הדין נתפסו כמפלה עבור התומכים בהגבלות על נשיאת נשק.
חופש הדת
בשנת 2014 כתב אליטו את דעת הרוב בפסק דין ברוול נגד הובי לובי (Burwell v. Hobby Lobby Stores, Inc.), שבו נקבע כי בהתאם ל"חוק שימור חופש הדת" (1993), חברות פרטיות פטורות מכללים רגולטוריים שהן מתנגדות להם מטעמים דתיים, אם ישנה דרך מגבילה פחות לקדם את האינטרסים הקבועים בחוק. באופן ספציפי, חברות פרטיות פטורות מהחובה של מעסיקים לספק לעובדיהם ביטוח רפואי שכולל אמצעים למניעת היריון, חובה שנקבעה על ידי מחלקת הבריאות של ארצות הברית אחרי שעבר חוק הגנת החולה וטיפול בר השגה (אובמה-קייר). זו הייתה הפעם הראשונה שבית המשפט העליון הכיר בזכותן של חברות פרטיות להצהיר על אמונה דתית ולזכות בהגנה על אמונה זו.[20]
אליטו הצטרף למסקנה של הרוב (אך לא לחוות הדעת של הרוב) בפסק דין "פולטון נגד העיר פילדלפיה" (Fulton v. City of Philadelphia), שקבע שהעיר פגעה בחופש הדת של סוכנות אימוץ ילדים קתולית כאשר היא מנעה מהסוכנות להשתתף בתוכנית האימוץ של העיר משום שהסוכנות לא הסכימה לעזור לבני זוג מאותו המין. בחוות דעת נפרדת, אליטו כתב שהוא היה הולך רחוק יותר מהרוב ומבטל פסיקה קודמת של בית המשפט (Employment Division v. Smith), שקבעה שמדינות יכולות אך לא מחויבות להתחשב בשיקולים של אמונה דתית בבואן לאכוף את החוק במדינה.[21]
עונש מוות
בהחלטה הראשונה שלו בבית המשפט העליון, בשנת 2006, הצטרף אליטו לשופטים הנחשבים לליברלים בפסק דין שעיכב הוצאה להורג של נידון למוות ממיזורי (האסיר הוצא להורג לבסוף בשנת 2014).[22] עם זאת, אליטו נוטה באופן כללי להצביע בעניינים הקשורים לעונש מוות והוצאות להורג יחד עם השופטים השמרנים. בשנת 2015 הוא כתב את דעת הרוב בפסק דין גלוסיפ נגד גרוס (Glossip v. Gross), שקבע שהוצאה להורג באמצעות זריקת רעל הכוללת שימוש במידאזולאם היא חוקתית ואינה מהווה עונש אכזרי ובלתי רגיל (שאסור על פי התיקון השמיני), על אף שעדויות קודמות מהוצאות להורג הכוללות שימוש בתרופה הזו הראו שהנידונים למוות סבלו במהלכן ועל אף שמידאזולאם אינו מאושר על ידי מנהל המזון והתרופות לשימוש כסם הרדמה. אליטו כתב בפסק הדין שעונש המוות הוא חוקתי ולכן חייבות להיות שיטות חוקתיות להוצאה להורג. הוא הוסיף שאומנם כולם רוצים למות בשלווה, אך להרבה אנשים אין את "המזל הטוב הזה", והדרישה ששיטת ההוצאה להורג לא תכלול כל סיכוי לכאב תביא לביטול עונש המוות.[23] הפסיקה קבעה גם שנידונים למוות שמערערים על האופן בו מתכוונת המדינה להוציאם להורג, מחויבים להציע שיטת הוצאה להורג חליפית. כלל זה הקשה בהמשך על ערעורים לגבי שיטת ההוצאה להורג.
הצבעה בבחירות
אליטו היה חלק משופטי הרוב בפסק דין מחוז שלבי נגד הולדר (Shelby County v. Holder) משנת 2013, שביטל הוראות בחוק זכות ההצבעה משנת 1965, אשר מחייבות מדינות ומחוזות מסוימים בדרום ארצות הברית, אשר על פי קביעת הקונגרס נטו בעבר לפגוע בזכות ההצבעה של מיעוטים, לקבל אישור מבתי משפט פדרליים לפני ביצוע שינויים בחוקי ונוהלי הבחירות שלהם.
בשנת 2021 כתב אליטו את דעת הרוב בפסק דין "ברנוביץ' נגד הוועדה הדמוקרטית הלאומית" (Brnovich v. Democratic National Committee), שאישר חוק חדש בנוגע להצבעה בבחירות באריזונה, אחת מהמדינות שלפני 2013 היו מחויבות לקבל אישור לשינויים בחוקי בחירות. החוק החדש קבע שלא יספרו פתקי הצבעה שישולשלו לקלפי במחוז בחירה שונה מזה שנקבע לאזרח. בנוסף, החוק קבע שרק האזרח המצביע, באופן אישי, רשאי להתעסק עם פתק ההצבעה שלו, גם במקרה של הצבעה בדואר. אריזונה טענה שהחוק נועד להתגונן מפני הונאת בחירות, אך הוא נתפס כניסיון של המחוקקים הרפובליקנים במדינה להטות את תוצאות הבחירות, משום שמיעוטים ובוחרים דמוקרטים נוטים יותר להשתמש בפרקטיקות שהחוק אוסר. בית המשפט הפדרלי התשיעי לערעורים הסכים עם הוועדה הדמוקרטית הלאומית שבפועל החוק מפלה בוחרים אינדיאנים, היספנים ושחורים. פסק הדין שכתב אליטו דחה את החלטת בית המשפט לערעורים והחזיר את החוק מאריזונה על כנו. אליטו לא קבע מבחן רשמי לשאלה אם מדיניות בחירות מסוימת מפלה בוחרים, אך חוות הדעה שלו קבעה מספר "כללים מנחים" בנושא. ההחלטה והכללים המנחים שאליטו ציין נתפסו שצמצום משמעותי של כוחו של חלק 2 בחוק זכות ההצבעה למנוע אפליה בבחירות. השופטת אלנה קגן כתבה בדעת מיעוט שפסק הדין של אליטו הוא "טרגי" משום שהוא "פוגע בחוק שנועד להביא את ההפליה בבחירות לסיומה" ורשימת הכללים המנחים של אליטו היא "מומצאת" וחסרת בסיס בחוק עצמו.[24][25] הנשיא ג'ו ביידן אמר שהוא "מאוכזב עמוקות" מההחלטה וש"במהלך תקופה של שמונה שנים בלבד, בית המשפט עשה נזק חמור להוראות חשובות של חוק הבחירות של 1965 – חוק שנדרשו שנים מאבק כדי להבטיחו".[26]
שירותי בריאות
אליטו היה בדעת מיעוט בכל פסקי הדין שהכשירו את חוק הגנת החולה וטיפול בר השגה (אובמה-קייר) ותמך בכל פסקי הדין שצמצמו אותו. כך לדוגמה, הוא היה בדעת מיעוט בפסק דין NFIB v. Sebelius שנתפס כגורלי עבור יישום החוק. הוא כתב את פסק הדין "הובי לובי" מ-2014, שאפשר לחברות פרטיות לקבל פטור מטעמי אמונה דתית מהצעת ביטוח רפואי לעובדים שכולל אמצעים למניעת היריון. בשנת 2020 הוא הצטרף לפסק דין שהכשיר כללים שקבע ממשל טראמפ, שהרחיבו משמעותית את הזכאות של חברות לפטור מטעמי דת (Little Sisters of the Poor Saints Peter and Paul Home v. Pennsylvania). בחוות דעת משלו בתיק זה, אליטו הוסיף שלדעתו הכללים שקבע ממשל טראמפ אינם רק לגיטימיים אלא גם מחויבים מכוח החוק לשימור חופש הדת.
אליטו היה בדעת מיעוט בפסק דין קליפורניה נגד טקסס משנת 2021, שקבע שלטקסס אין זכות עמידה לעתור כנגד החוקתיות של אובמה-קייר. העתירה בתיק נחשבה לאיום משמעותי על החוק, ודעת המיעוט של אליטו, שאורכה רב מזה של דעת הרוב, תוקפת את בית המשפט על "המרחק הרב שבית המשפט מוכן ללכת כדי להגן על חוק הגנת החולה וטיפול בר השגה".[27]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Tom Donnelly and Brianne Gorod, "None to the Right of Samuel Alito", The Atlantic, January 30 2016
- ^ Brianne J. Gorod, "Sam Alito: The Court’s Most Consistent Conservative", The Yale Law Review, January 24 2017
- ^ Marcia Coyle, "Justice Alito’s ‘Terrible, Horrible, No Good, Very Bad Day’", National Constitution Center, June 18 2021
- ^ Samuel A. Alito, "An Introduction to the Italian Constitutional Court", Woodrow Wilson Scholar Project, May 31 1972
- ^ Conference on the Boundaries of Privacy in American Society, Princeton University, Fall 1971
- ^ "Nominee chaired conference recommending protection of privacy, gay rights", The Daily Prinstonian, October 2005
- ^ David D. Kirkpatrick, "From Alito's Past, a Window on Conservatives at Princeton", New York Times, November 27 2005
- ^ Johanna Neuman, "Alito’s Membership in Alumni Group Is Under Scrutiny", Los Angeles Times, January 12 2006
- ^ Samuel A. Alito, "The 'Released Time' Cases Revisited: A Study of Group Decisionmaking by the Supreme Court", Yale Law Journal 83 (1202)
- ^ Yale Law Journal, "Forum: Samuel A. Alito's Note" September 2006
- ^ ראו רשימת תיקים באתר Oyez.
- ^ Daniel J. Wakin, "A Prosecutor Known for His Common Sense and Straightforward Style", New York Times, November 2 2005
- ^ Adam Liptak, "Few Glimmers of How Conservative Judge Alito Is", New York Times, January 13 2006
- ^ יצחק בן חורין, ארצות הברית: אושר מינויו של סמואל אליטו לבית המשפט העליון, באתר ynet, 31 בינואר 2006
- ^ Linda Greenhouse, "Justices Back Ban on Method of Abortion", New York Times, April 19 2007
- ^ John Gerstein and Alexander Ward, "Supreme Court has voted to overturn abortion rights, draft opinion shows", Politico, May 2 2022
- ^ Jenny Hunter, "A Brief History of Sam Alito Hating Public-Sector Unions", Balls and Strikes, September 21 2021
- ^ Adam Liptak, "Supreme Court Ruling Delivers a Sharp Blow to Labor Unions", New York Times, June 27 2018
- ^ Robert Iafolla, "Mass Exodus of Public Union Fee Payers After High Court Ruling", Bloomberg Law, April 5 2019
- ^ Jenniffer Haberkorn and Josh Gerstein, "Court sides with Hobby Lobby", Politico, June 30 2014
- ^ Lupo and Tuttle, "Two Surprises in Fulton v. City of Philadelphia – A Unanimous Outcome and the Enduring Quality of Free Exercise Principles", American Constitution Society, June 18 2021
- ^ AP, "In First Decision, Alito Votes to Block Execution", New York Times, February 2 2006
- ^ Elizabeth Bruenig, "Justice Samuel Alito: Death Is Often Painful, So Why Shouldn't Lethal Injection Be?", The New Republic, June 29 2015
- ^ Amanda Becker, "Justice Kagan warns Supreme Court has weakened voting protections at ‘perilous moment’", 19thnews.org, July 1 2021
- ^ Sam Levine, "‘Tragic’: Justice Elena Kagan’s scorching dissent on US voter suppression", The Guardian, July 8 2021
- ^ Ariane de Vogue, Fredreka Schouten and Chandelis Duster, "Supreme Court says Arizona limits don't violate Voting Rights Act", CNN, July 1 2021
- ^ Jonathan H. Adler, "What the Supreme Court Got Right (and Justice Alito Got Wrong) in the Texas ACA Decision", Reason.com, June 17 2021
