נאוטילוס (השם הרשמי באנגלית: USS Nautilus (SSN-571)) הייתה הצוללת הגרעינית הראשונה בהיסטוריה וכלי הרכב הראשון בהיסטוריה שהונע על ידי דלק גרעיני. הצוללת, שנקראה כמו צוללות חלוציות אחרות (ובפרט הצוללת של אבי הרעיון למסע מתחת לקוטב, יוברט וילקינס) על שם הרכיכהנאוטילוס והצוללת הבדיונית מספרו של ז'ול ורן, 20,000 מיל מתחת למים[1], הושקה ב-21 בינואר1954 בבסיס הצי האמריקני בגרוטון, קונטיקט. עקב כוח ההינע שלה והאפשרות לעבור מרחק רב ללא ציפה יותר מכל קודמותיה (שצוידו במנועי דיזל-חשמל ונזקקו לחמצן לשם בעירה) שברה הצוללת את כל שיאי קודמותיה. בשנת 1958 עברה הצוללת מתחת לכיפת הקרח של הקוטב הצפוני והשלימה בכך משימה היסטורית. אורך הצוללת היה 320 רגל (כ 97.5 מטרים) ובנייתה עלתה כ-55 מיליון דולרים.
עד הכניסה לשירות
הבניה של הנאוטילוס התאפשרה לאחר פיתוח מוצלח של מערכת הנעה גרעינית על ידי קבוצת מדענים ומהנדסים באגף הכורים הימיים של הוועדה לאנרגיה אטומית של ארצות הברית תחת פיקודו של קפטן (אז) היימן ריקובר. בחודש יולי 1951 אישר הקונגרס של ארצות הברית לבנות את הצוללת הגרעינית הראשונה ובדצמבר אותה שנה הכריזה מחלקת הצי של ארצות הברית ששמה יהיה "נאוטילוס". הצוללת נבנתה על ידי ג'נרל דיינמיקס במספנות בגרוטון, קונטיקט, לפי תוכניותיו של ג'ון בורנהאם (John Burnham). הכור הגרעיני הימי ששימש להנעת הצוללת (S2W) נבנה על ידי וסטינגהאוס. בצוות הפיתוח של הכור היו, בין השאר, המדענים זלמן שפירו ואלווין רדקובסקי שעלה מאוחר יותר לישראל[2]. ב-21 בינואר1954 הושקה הצוללת לנהר ת'יימז (קונטיקט) כאשר רעיית הנשיא, מימי אייזנהאואר ניפצה בקבוק שמפניה על חרטומה. ב-17 בינואר1955 החלו ניסויי הים של הצוללת.
משימות
עד משימת הקוטב
ב-10 במאי הפליגה הצוללת לראשונה לטווח ארוך ועברה את 2,223 הקילומטרים (1,200 מיל ימי) לסן חואן, פוארטו ריקו בפחות מ-90 שעות, תוך שהיא שוברת הן את שיא המרחק בצלילה והן את שיא המהירות לצוללת.
בין השנים 1955 ל-1957 שימשה הצוללת בעיקר למחקר היבטים שונים של צלילה לטווח ולעומק. בניסויים אלו הוכח שאמצעי הלחימה נגד צוללות שפותחו במהלך מלחמת העולם השנייה אינם תקפים כנגד צוללת מסוגה, המסוגלת לנוע במהירות הן למרחק והן לעומק ולהישאר מתחת למים זמן ארוך.
ב-25 באפריל 1958 נמצאה הנאוטילוס בבסיס הצי בסן דייגו, מוכנה למבצע "סאנשיין", תחת פיקודו של ויליאם ר. אנדרסון. הצוללת עגנה בסיאטל וב-9 ביוני הפליגה צפונה והגיעה לים צ'וקצ'י ב-19 בחודש. אולם, שכבת קרח בעובי של 18 מטרים וים רדוד לא איפשרו לצוללת להידחק בין שכבת הקרח לקרקעית הים והיא נאלצה לשוב על עקבותיה לבסיס הצי בפרל הארבור.
ב-23 ביולי שבה הצוללת והפליגה צפונה, הפעם הצליחה לצלול דרך תעלה טבעית במצר ברינג וב-3 באוגוסט הייתה לצוללת הראשונה בהיסטוריה שחלפה מתחת לקוטב הצפוני הגאוגרפי. בקו הרוחב 85° הפסיק המצפן לפעול עקב הקרבה לקוטב המגנטי הצפוני ושיטת הניווט היחידה בה יכלה הצוללת להיעזר הייתה מערכת ניווט אינרציאלית שפותחה עבור טילים מונחים. לצוללת לא הייתה כל אפשרות לעליית חירום אל פני השטח ומפקד הכלי שקל שימוש בטילי טורפדו על מנת לבקע את הקרח בשעת חירום, שלא הגיעה. לאחר 95 שעות ו-2,940 קילומטר (1,590 מיל ימי) עלתה הצוללת אל פני הים ליד גרינלנד.