במאי 1940 קבעו ראשי הכוחות המזוינים הבריטים כי אם תיפול צרפת לא תוכל בריטניה להמשיך במלחמה עם תקווה כלשהי להצלחה ללא סיוע כלכלי ופיננסי מלא מארצות הברית. הגם שגישת הממשל האמריקאי כלפי מלחמתה של בריטניה הייתה אוהדת, הרי שדעת הקהל בארצות הברית נטתה באותה עת בבירור לטובת בדלנות אמריקאית, על מנת שלא להיסחף להשתתפות במלחמה נוספת באירופה. ברוח זו חוקק הקונגרס בשנים 1935 עד 1939 חוקי נייטרליות, שאסרו על ארצות הברית למכור אמצעי לחימה למדינה כלשהי המעורבת במלחמה או להובילם אליה. כמו כן חופש הפעולה של נשיא ארצות הבריתפרנקלין דלאנו רוזוולט היה מוגבל עקב מערכת הבחירות לנשיאות המתקרבת בסתיו 1940, שבה ביקשו מתחריו להציגו כתומך בהצטרפות למלחמה באירופה.
בסוף מאי, לנוכח תבוסת צרפת הקרבה וההערכה כי גם בריטניה תיפול פנתה ארצות הברית לבריטניה בהצעה לחכור שדות תעופה שלה בטרינידד, ברמודה וניופאונדלנד. ב-27 במאי דחה ראש ממשלת בריטניהוינסטון צ'רצ'יל את ההצעה - אלא אם כן תקבל בריטניה תמורה מיידית עבורה. הנשיא רוזוולט הגיב בהכרזה שעקפה את חוקי הנייטרליות על העברת כמויות גדולות של תחמושתנשק קל "עודפת" ומיושנת לבריטניה. עם זאת הוא דחה את דרישת צ'רצ'יל להעביר לבריטניה משחתות.
במאמץ לקבל מארצות הברית משחתות הזהיר צ'רצ'יל באוגוסט 1940 את רוזוולט כי אם תיפול בריטניה עלולים איי המושבות שלה שבקרבת חופי ארצות הברית ליפול לידי גרמניה, דבר שיהווה איום על ארצות הברית.
למעשה איפשר ההסכם לבריטניה למסור את רוב הגנת ברמודה בידי ארצות הברית ועל ידי כך לשחרר כוחות בריטים לפעולה בזירות אחרות. הוא גם איפשר לבריטניה לעשות שימוש בבסיסים שתבנה ארצות הברית בברמודה על חשבונה.
התועלת של ההסכם ומשמעותו
מבחינה מעשית היה ההסכם מועיל לארצות הברית הרבה יותר מאשר לבריטניה - אך לה לא הייתה ברירה אלא לקבלו. המשחתות שנמסרו לבריטניה לא אוחסנו כהלכה בארצות הברית ועקב כך נזקקו רבות מהן לשיפוץ מקיף בטרם ניתן היה לעשות בהן שימוש, ועד מאי 1941 נכנסו לשירות רק 30 מהן. אחד האדמירלים הבריטים אף טען כי אלו המשחתות הגרועות ביותר שראה אי פעם. עוזרו של צ'רצ'יל ג'וק קולוויל (Jock Colville) השווה את העסקה ליחסים שבין ברית המועצות לפינלנד. גם צ'רצ'יל לא היה מרוצה מהמשחתות, אך בעצת עוזריו הסתפק באמירה לרוזוולט כי כניסתן לשירות בצי הבריטי התעכבה עקב פגמים שנפלו בהן בשל החשיפה הממושכת למזג האוויר באוקיינוס האטלנטי במהלך אחסנתן. רוזוולט הגיב על כך בהוראה להעביר לבריטניה עשר אוניות של משמר החופים מסדרת לייק (Lake Class) בהדחק של 1,571 טון כל אחת. אלו היו צעירות בעשר שנים מהמשחתות שנמסרו ובעלות טווח גדול יותר, וככאלו הביאו לבריטניה תועלת רבה יותר בפעילות נגד הצוללות הגרמניות.
חשיבותו של ההסכם הייתה כמובן בכך שהוא היה החלוץ של עסקאות הנשק בין ארצות הברית לבין בריטניה במהלך המלחמה, ובכך שהוא נעשה במועד מוקדם במהלך התקופה שבה קיימה ארצות הברית מדיניות של נייטרליות במלחמה.
טרינידד - בסיס ימי, שלושה שדות תעופה, בסיס לספינות אוויר ותחנת רדיו.
מקצת שדות התעופה שנמסרו לארצות הברית הופעלו על ידי זרוע האוויר של הצי המלכותי.
מרבית בסיסים אלו נסגרו על ידי ארצות הברית עד 1949.
הבסיסים בברמודה וניופאונדלנד
בנוסף לזכויות השימוש בקרקע לבסיסים שנמסרו לארצות הברית כנגד המשחתות נמסרו לה ללא תמורה זכויות שימוש בבסיסים בברמודה ובניופאונדלנד. ארצות הברית הקימה בברמודה בסיס ימי ושדה תעופה. שניהם פעלו עד 1995 ואז נסגרו. בניופאונדלנד קיבלה ארצות הברית זכויות שימוש בחמישה שדות תעופה ומספר בסיסי צבא אחרים. בסיסים אלו נסגרו בהדרגה מתחילת שנות ה-60 ועד 1994.
המשחתות
50 המשחתות שנמסרו במסגרת ההסכם היו מסדרות קולדוול (Caldwell) (שלוש), וייקס (Wickes) (27) וקלמסון (Clemson) (20), בהדחק של 1,125 עד 1,245 טון. לכולן היו ארבע ארובות. הן ניבנו בשנים 1916–1922 ומקצתן השתתפו במלחמת העולם הראשונה. שמות כל האוניות שונו והן נקראו בשמות ערים הקיימות בבריטניה וגם בארצות הברית. בהתאם לכך כולן יחד הוכרזו כמשחתות מסדרת "תאומים" (Twin).
שש מהמשחתות טורפדו על ידי צוללות גרמניות וטבעו. ארבע נוספות אבדו במהלך המלחמה בנסיבות אחרות. המשחתות ששרדו לאחר המלחמה פורקו במהרה לגרוטאות. האחרונה שבהן פורקה ב-1952.
