מרתה אליזבת ביל ג'נינגס מיטשל נולדה באזור כפרי בפיין בלאף, ארקנסו ב-2 בספטמבר 1918. היא גדלה כבת יחידה של סוחר כותנה ומורה לדרמה.[1][2]
מיטשל למדה שש שנים בבית ספר פרטי, ועברה לבית ספר ציבורי במהלך השפל הגדול. היא סיימה את לימודיה בבית הספר התיכון בשנת 1937. מיטשל הייתה דיסלקטית, והתקשתה לקרוא בקול. לאחר לימודים במכללה, עבדה כעוזרת אחות בצלב האדום. מיטשל למדה באוניברסיטת ארקנסו בפייטוויל ולאחר מכן באוניברסיטת מיאמי. לאחר סיום לימודי היסטוריה, היא עבדה כשנה כמורה בכיתה ז' במובייל, אלבמה, היא שבה לפיין בלאף ב-1945 ולאחר מלחמת העולם השנייה החלה לעבוד כמזכירה.[1]
במסגרת עבודתה עברה לוושינגטון, שם פגשה את קלייד ג'נינגס ג'וניור, קצין בצבא ארצות הברית מלינצ'בורג, וירג'יניה. הם נישאו ב-5 באוקטובר 1946 ועברו לניו יורק. זמן קצר לאחר נישואיהם, השתחרר בעלה מן השירות, והחל לעבוד כמוכר תיקי-יד. ב-1947 נולד לזוג בן. בשנת 1957 התגרשו בני הזוג.
בשנת 1957 נישאה לג'ון נ. מיטשל,[3] עורך דין מצליח ממנהטן. ב-10 בינואר 1961 נולדה לבני הזוג בת.
המעבר לוושינגטון ופרשת ווטרגייט
בשנת 1966, משרדי עורכי הדין של ג'ון מיטשל וניקסון התמזגו. עם בחירתו של ניקסון לנשיא ב-1968, מונה ג'ון מיטשל לתפקיד התובע הכללי[4], תפקיד שחייב מעבר לוושינגטון די.סי. מיטשל זכתה לראשונה לתשומת לב ברמה הלאומית לאחר שהעירה לכתב טלוויזיה שהפגנות השלום בוושינגטון הבירה שנערכו בנובמבר 1969 הזכירו לבעלה מהפכה רוסית. ההצהרה הגבירה את סיקורה בתקשורת,[1] והיוותה מקור לרכילות פוליטית ולמידע.[5] במהלך תקופה זו, מעמדה של מיטשל כאשת חברה התחזק, והיא הופיעה בתוכניות אירוח.[6] בנובמבר 1970, סקר של גאלופ הצביע על כך ש-76 אחוז מהאמריקאים זיהו אותה, והיא הופיעה בשער המגזין טיים בגיליון שעסק בנשים המשפיעות ביותר בוושינגטון.[1] המוניטין שלה כאשה המתבטאת באופן גלוי, בדרך כלל בתמיכה בנושאים רפובליקנים, הוביל לכינוי "מרתה הפה" או "פה הדרום" (ביטוי המתחרז בשפה האנגלית).[7]
עם תחילת מערכת הבחירות של שנת 1972, נבחר ג'ון לעמוד בראש הוועדה לבחירת הנשיא מחדש (ובראשי תיבות CRP, או בלעג, CREEP). במהלך הקמפיין, מיטשל החלה להתלונן בפני אנשי תקשורת שהקמפיין השתמש ב"תחבולות מלוכלכות" כדי לנצח בבחירות.[8] שבוע לפני הפריצה של מטה ה-DNC ב-1972 בבניין המשרדים של ווטרגייט, נסע הזוג מיטשל לקליפורניה כדי להשתתף בסדרה של אירועי גיוס כספים.[9] בעודו שם, קיבל ג'ון שיחת טלפון על התקרית ומיד ערך מסיבת עיתונאים בה הכחיש כל מעורבות של CRP בעניין.[9] לאחר מכן חזר ג'ון לוושינגטון הבירה, ועודד את אשתו להישאר בקליפורניה כדי ליהנות ממזג האוויר שטוף השמש,[9] ובינתיים, גייס את המאבטח שלהם, סוכן ה-FBI לשעבר סטיב קינג (אנ') (לימים שגריר ארצות הברית בצ'כיה), כדי למנוע ממנה ללמוד על הפריצה או ליצור קשר עם עיתונאים.[8] למרות מאמצים אלה, ביום שני שלאחר מכן, מרתה רכשה עותק של הלוס אנג'לס טיימס.[10] למרת'ה נודע שג'יימס וו. מק'קורד ג'וניור, מנהל האבטחה של ה-CRP ושומר הראש והנהג של בתה, היה בין העצורים.[8] פרט זה התנגש עם הסיפור הרשמי של הבית הלבן לפיו הפריצה לא הייתה קשורה ל-CRP, והעלה את חשדה.[8] מרתה ניסתה ללא הצלחה ליצור קשר עם בעלה בטלפון, ולבסוף אמרה לאחד מעוזריו שהשיחה הבאה שלה תהיה לעיתונות.[10]
חטיפתה והשלכותיה
ביום חמישי לאחר מכן, ב-22 ביוני, ערכה מרתה מיטשל שיחת טלפון בשעות הלילה המאוחרות לעיתונאית הלן תומאס. מיטשל הודיעה לתומאס על כוונתה לעזוב את בעלה עד שיתפטר מה-CRP. שיחת הטלפון הסתיימה בפתאומיות. כשתומאס התקשרה חזרה למיטשל, מפעיל המלון אמר לתומס שמיטשל "אינה בקו הבריאות" ולא יכולה לדבר. תומאס התקשרה לג'ון, אשר הצהיר כי "[מרתה] קצת מתעצבנת על פוליטיקה, אבל היא אוהבת אותי ואני אוהב אותה וזה מה שקובע".[10] בדיווח שלה לאחר מכן על התקרית, תומאס אמרה כי היה ברור שמישהו לקח את הטלפון מידו של מיטשל וניתן היה לשמוע את האישה אומרת "אתה פשוט תסתלק". הדיווח של תומאס זכה לסיקור נרחב בחדשות, וכלי תקשורת רבים ניסו ליצור קשר עם מרתה מיטשל. כמה ימים לאחר מכן, מרסיה קרמר, כתבת פשע ותיקה של ניו יורק דיילי ניוז, עקבה אחרי מיטשל לקאנטרי קלאב. קרמר העריכה כי מרתה הוכתה ודיווחה על סימנים שחורים וכחולים על זרועותיה של מיטשל.[8] במה שהיה ראיון הראשון מבין רבים, מיטשל סיפרה כיצד בשבוע שלאחר הפריצה לווטרגייט היא הוחזקה בכוח ובניגוד לרצונה במלון בקליפורניה וכי קינג הוא זה שמשך את חוט הטלפון מהקיר.[8][9] לאחר מספר ניסיונות להימלט מהמרפסת, היא הוחזקה בכוח על ידי חמישה גברים, וכתוצאה מכך נפצעה ונזקקה לתפרים.[11] הרב קלמבך, עורך דינו האישי של ניקסון, זומן למלון והזעיק רופא על מנת שיזריק לה זריקת הרגעה.[10] לאחר התקרית, החלה מיטשל לחשוש לחייה.[12]
למרות העיסוק התקשורתי הנרחב בפריצת ווטרגייט, דיווחיה של מיטשל נדחקו לשוליים. עוזרי ניקסון, במאמץ להכפיש את מיטשל, אמרו לעיתונות שהיא סובלת מבעיית שתייה, אמירה שהיה לה בסיס עובדתי,[13] וטענו שהיא מחלימה בבית החולים סילבר היל, מתקן פסיכיאטרי בקונטיקט.
זמן קצר לאחר הפריצה, התפטר ג'ון בנימוק שברצונו להקדיש זמן רב יותר למשפחתו.[10] במאי 1973 סיפקה מיטשל עדות בתביעה האזרחית של המפלגה הדמוקרטית בסכום של 6.4 מיליון דולר נגד ה-CRP.[14] בני הזוג מיטשל נפרדו בסופו של דבר בספטמבר 1973, לאחר שג'ון עזב את הבית עם בתם, מרטי.[15] ב-1 בינואר 1975 הורשע ג'ון בעדות שקר, שיבוש מהלכי משפט וקשירת קשר בגין מעורבותו בפריצת ווטרגייט וריצה 19 חודשים בכלא פדרלי. בני-הזוג לא התראו שוב.
בגלל מעורבותה בשערורייה, היא הושמצה וננטשה על ידי רוב בני משפחתה, מלבד בנה ג'יי.[דרוש מקור] רק בפברואר 1975 הודה מק'קורד, לאחר שהורשע על תפקידו בפריצת ווטרגייט, שמיטשל נחטפה ואישש את סיפורה. עוד הוא טען כי בוב הולדמן, כמו גם עוזרים בכירים אחרים של הנשיא ניקסון, קינאו בפופולריות שלה בתקשורת וחיפשו דרכים להביך אותה.[12] לדברי ניקסון למראיין דייוויד פרוסט ב-1977, העיסוק במרתה מיטשל הסיחה את דעתו של בעלה מהטיפול בהשתקת פרשת ווטרגייט, ולכן "אם לא הייתה מרתה מיטשל, לא היה ווטרגייט".
חיים אישיים
מיטשל הייתה פרסביטריאנית. היא החלה לכתוב את זיכרונותיה ב-1973, אך לא חתמה על חוזה מחשש שהדבר עלול לגרום להפסקת תשלומים מבעלה. באפריל 1974 היא קיבלה עבודה כמנחה אורחת של התוכנית "פנורמה" ב- WTTG של וושינגטון, שם עבדה כשבוע בלבד.
בשנת 1975, חלתה מיטשל. עורך דינה, במסגרת סכסוך מזונות מתמשך, תיאר אותה כ"חולה נואשות, ללא כסף וללא חברים".[16] בנה, שעבד כחוקר בוועדת המשנה של הסנאט לביטחון פנים,[17] טיפל בה ושימש מדי פעם כדובר שלה.[18] בימיה האחרונים היא התקיימה מתרומות שנשלחו על ידי תומכים אוהדים.[13] ב-31 במאי 1976, בשלבים מתקדמים של מיאלומה נפוצה, מיטשל נכנסה לתרדמת ומתה בבית החולים Memorial Sloan Kettering בניו יורק בגיל 57.[16] בנה, בעלה ובתה הגיעו להלווייתה זמן קצר לאחר תחילתה. תומך אנונימי (אדמירל מקליפורניה, לדברי המשפחה) שלח ללוויה סידור פרחים מחרציות לבנות, באמצעותן נכתב "מרתה צדקה". היא קבורה בבית הקברות בלווד בפיין בלאף עם אמה וסבתה.
כדמות ציבורית
למרות אישיותה המוחצנת, מכרים קרובים אמרו שהיא הייתה חרדה לעיתים קרובות לפני השתתפותה במסיבות או באירועים ציבוריים, אוחזת בזרועה של חברתה, רועדת או אפילו בוכה.
היא סירבה לקוד למלכה אליזבת השנייה במסיבת גן ביולי 1971, ואמרה, "אני מרגישה שאזרח אמריקאי לא צריך להשתחוות בפני מלכים זרים". הרוזן מלינדזי מסקוטלנד, חבר במשמר המלכה, נזף במיטשל במכתב, ובהודעה לעיתונות מסר כי "תמיד יש תקווה שהיא תוכל ללמוד כמה נימוסים. היא אישה טיפשה. אם היא תצעק כך, יצעקו עליה בחזרה."
מורשת
שלוש שנים לאחר מותה, אשת החדשות ווינצולה מקלנדון הוציאה ספר בשם מרתה.
מקום הולדתה ובית ילדותה של מרתה ביל מיטשל, כיום הבית והמוזיאון של מרתה ביל מיטשל, הוספו למרשם הלאומי של מקומות היסטוריים בינואר 1978. ביום השנה השני למותה, הכביש המהיר מרתה מיטשל בפיין בלאף נקרא על שמה. שלוש שנים מאוחר יותר, הוקם לכבודה פסל במרכז האזרחי פיין בלאף עם לוח שעליו נכתב " דעו את האמת והאמת תשחרר אתכם".
דמותה של מרתה מיטשל גולמה בסרט "ניקסון" (1995) בידי השחקנית מדלין קאן.
בשנת 2004, מחזה בן שלוש מערכות בשם "מדברת מרתה", הוצג בארקנסו בכיכובם של לי אן מור בתור מרתה מיטשל ומייקל צ'ילדרס בתור ג'ון מיטשל. באותה שנה הוצג מופע יחיד מאת ג'ון ג'טר על מיטשל, "טריקים מלוכלכים". [19]
הפרק הראשון של הפודקאסט Slow Burn, שכותרתו "מרתה", תיאר את תפקידה בשערוריית ווטרגייט.
מיטשל גולמה על ידי ונסה באייר בפרק 16 ביולי 2019 של הסדרה "תולדות השתייה" (אנ') בקומדי סנטרל .[20]
גזלייט, סדרת טלוויזיה המבוססת על הפודקאסט Slow Burn, עלתה לשידור ב-2022, כאשר ג'וליה רוברטס מגלמת את מרתה ושון פן את ג'ון מיטשל. [21]
בשנת 2022 יצא סרט בשם "אפקט מרתה מיטשל". הסרט תיעודי והוא מתאר את דמותה של מיטשל, את ראיונותיה המרובים בתקשורת ואת המאמצים של ממשל ניקסון להשתיקה.[22]
"אפקט מרתה מיטשל", שם למצב בו פסיכיאטר מזהה בטעות או בכוונה את טענותיו האמיתיות אך יוצאות הדופן של מטופל כהזיות, נקרא על שמה.[23]
^Bell, Vaughn; Halligan, Peter W.; Ellis, Hayden D. (באוגוסט 2003). "Beliefs About Delusions". The Psychologist. 6 (8): 418–422. Sometimes improbable patient reports are erroneously assumed to be symptoms of mental illness (Maher, 1988). The 'Martha Mitchell effect' referred to the tendency of mental health practitioners not to believe the experience of the wife of the American attorney general, whose persistent reports of corruption in the Nixon White House were initially dismissed as evidence of delusional thinking, until later proved correct by the Watergate investigation. Such examples demonstrate that delusional pathology can often lie in the failure or inability to verify whether the events have actually taken place, no matter how improbable intuitively they might appear to the busy clinician.{{cite journal}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link)
.jpg)
