מריה מונטסורי נולדה בעיירה קיארוואלה השייכת למחוז מארקה שבאיטליה, ב-31 באוגוסט 1870. ילדותה ושנות בגרותה התאפיינו בשבירת התבניות הפאסיביות של האישה האיטלקית באותה תקופה. דבר זה התאפשר הודות לפתיחותם הרעיונית של הוריה ובעיקר של אמה, שתמכה ברעיון של נשים משכילות. בהיותה בת 13 התחילה מונטסורי ללמוד בבית הספר הטכנולוגי, מוסד לימודי בו למדו בעיקר בנים ולא היה מקובל נוכחותן של בנות בלימודים אלה. עם זאת, מונטסורי התעקשה להישאר בבית הספר בשל סקרנותה והתעניינותה הרבה במקצועות המדעים. בסוף לימודיה הגיעה מונטסורי להישגים גבוהים, בעיקר במקצועות מדעים ומתמטיקה. הוריה ובמיוחד אביה, עודדו אותה להיות מורה, בחירה שכיחה לנשים באותה התקופה, אך מונטסורי בחרה בלימודי הנדסה, והתעלמה מביקורת הסביבה.
בשנת 1890 סיימה מונטסורי את לימודי התואר בפיזיקה ומתמטיקה והחליטה כי מקצוע זה לא לרוחה. לאחר התעניינותה הקצרה בביולוגיה, החליטה ללמוד רפואה – תופעה שכמעט ולא נשמעה כמותה לגבי אישה צעירה באותה תקופה. בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת רומא עברה מונטסורי תקופה שהייתה קשה במיוחד עבורה – היא נתקלה בעוינות רבה מהמרצים והסטודנטים שמסביבה בשל היותה אישה. ידוע כי היא לא הורשתה להשתתף בנתיחת גופות עם שאר כיתתה בשל הטענה שאין זה ראוי שאישה תהיה עם גברים בחדר בו מונחות גופות ערומות. מונטסורי נאלצה להשלים לבדה את לימודים אלה בשעותיה החופשיות וללא כל עזרה ממרציה. בשנה זו היא כמעט ונכנעה, אך היא החליטה שלא תשבר והמשיכה להילחם על חלומה. מונטסורי זכתה בפרס אקדמי בשנתה הראשונה ובשנת 1895 מצאה עבודה כמתמחה בבית חולים, לפני שאר הסטודנטים. בשנתיים האחרונות ללימודיה היא למדה רפואת ילדים ופסיכיאטריה והפכה למומחית ברפואת ילדים.
בשנת 1897, החלה מונטסורי לעבוד במרפאה הפסיכיאטרית של אוניברסיטת רומא שם פגשה רופא בשם ג'וזפה מונטסנו שהיה לבן זוגה, אב ילדה ושותפה לגילוי הנוירופסיכיאטריה של הילדים. היא בחרה לא להתחתן כדי להמשיך ולהתמקד בקריירה. עבודתה עם ילדים שנקראו אז "רפי שכל" היא שהולידה רבים מרעיונותיה המאוחרים יותר. היא האמינה שליקויים רוחניים הם בעיה פדגוגית יותר מאשר בעיה רפואית, ולדעתה אפשר היה לעזור לילדים באמצעות טיפול חינוכי מיוחד. באופן הדרגתי היא החלה לעסוק בתחום הפדגוגיה. בשנת 1899 הזדמן למונטסורי לבחון את רעיונותיה, כשקיבלה על עצמה לנהל בית ספר לילדים עם אוטיזם ופיגור שכלי. עד הגעתה לבית הספר, הלומדים והלומדות בו לא זכו להתייחסות. הם לא דיברו או הופעלו על ידי הצוות והיו מוזנחים. בניהולה את בית הספר, דרשה מהצוות לכבד ולהעריך את התלמידים והתלמידות, ויצרה עבורם סביבה עשירה בגירויים ופעילויות בעלות מטרות יעילות. עקרונות העבודה שהנחו את מונטסורי היו עבודה אינדיבידואלית ועיקרון תצפיות וניסויים ואת עקרונות אלו יישמה במהלך עבודתה. היא צפתה בתלמידיה כדי להבין לעומק את דרכי הפעולה בהן נוקטים ואת צורכיהם, ועבדה עם כל ילד באופן אישי, מתוך הבנת השונות שבין תלמידיה והזדקקותם ליחס.
מונטסורי הייתה שותפה בהקמת המכון האוטופריני ברומא שהכשיר מורים מיוחדים לעבודה עם ילדים בעלי לקויות[1].
ב-31 במרץ 1898 נולד בנה היחיד מריו, אותו גידלה מונטסורי מחוץ למוסד הנישואים, אף שהדבר לא היה מקובל באותה תקופה.
פתיחת בית הילדים הראשון
שטר כסף איטלקי המוקדש למריה מונטסורי
בשנת 1901 הגיעה מונטסורי למסקנה ששיטות העבודה המיוחדות שלה מתאימות גם לילדים ללא אוטיזם או פיגור שכלי, אך לא היה לה מקום בו יכלה ליישם את רעיונותיה. היא הפסיקה את עבודתה באוניברסיטת רומא והחלה ללמוד פסיכולוגיה חברתית ופילוסופיה.
ב-1904, הוסמכה מריה מונטסורי כפרופסור לאנתרופולוגיה פדגוגית, והייתה לאישה הראשונה באיטליה שקבלה תואר פרופסור. בשנת 1907 ייסדה מונטסורי ברובע הפועלים סן לורנצו שברומא את "קאזה דיי במביני", בית הילדים הראשון בעל אופי סוציאלי, מעון עם חיי חברה ואווירה חינוכית מסביב.
ההכרה הבינלאומית בשיטת מונטסורי
בשנת 1913 החלה להעביר קורסים בינלאומיים אליהם הגיעו אנשים מכל העולם. בשנת 1915 הוזמנה מריה מונטסורי לארצות הברית על ידי אלכסנדר בל ותומאס אדיסון, כדי להרצות על שיטתה בקרנגי הול בניו יורק. היא התבקשה לארגן כיתת לימוד בסן פרנסיסקו, ובמשך 4 חודשים יכלו מומחי חינוך לצפות בשיטת עבודתה מבעד לקיר זכוכית, כאשר חינכה 21 ילדים. ילדי כיתת הלימוד של מונטסורי בסן פרנסיסקו זכו בשתי מדליות זהב עבור הישגיהם הלימודיים, ושיטת מונטסורי קיבלה הכרה רשמית ממומחי חינוך, ב-1923 החלה להקים את האגודה המונטסורית באיטליה וב־1926 הוקם "ארגון מונטסורי האמריקני".
מונטסורי ברחה ממשטרו של מוסוליני, מכיוון שסירבה לפעול בניגוד לעקרונותיה ולהפוך ילדים לחיילים. היא סירבה להפוך את כל בתי הספר האיטלקיים למונטסורי לפאשיסטים. היא עברה לספרד שם גר בנה, וחיה שם עד שנת 1936, בה פרצה מלחמת האזרחים הספרדית. אז היא עברה להולנד, שם גרה עד 1939. בהולנד הקימה עם בנה את האגודה מונטסורי אינטרנשיונל (AMI). מלחמת העולם השנייה פרצה כשמונטסורי שהתה בהודו, ולכן נשארה ביבשת שש שנים. בהודו העבירה את תורתה לאלפי נשים וגברים הודים. עד היום השיטה מאוד פופולרית גם במזרח. לאחר המלחמה שבה להולנד ולימדה באנגליה, בלונדון. היום משמש ביתה כמרכז של ארגון מונטסורי הבינלאומי (AMI). בביתה בהולנד, נמצא חדר העבודה של מונטסורי, בדיוק כמו שהיה אז.
המיקוד של מונטסורי בנושאי חינוך לשלום ולאחווה התפרסם בעולם, והיא הייתה מועמדת פעמיים לפרס נובל לשלום. עד למותה בשנת 1952, המשיכה מריה מונטסורי לכתוב ספרים, ללמד ולהפיץ את שיטותיה בקורסים ובקונגרסים ברחבי העולם.
שיטת מונטסורי לחינוך, שהיא בנתה על סמך ניסיונה, יושמה בהצלחה על ילדים. למרות הביקורת הרבה שנמתחה על השיטה בשנות ה-30 וה-40 המוקדמות של המאה ה-20, היא עברה תחייה ויושמה מחדש. בשנות האלפיים, השימוש בשיטה נפוץ למדי במדינות רבות.
.jpg)
.jpg)
