מרווין האמליש

מרווין האמליש
Marvin Hamlisch
מרווין האמליש
מרווין האמליש
לידה 2 ביוני 1944
מנהטן, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 6 באוגוסט 2012 (בגיל 68)
לוס אנג'לס, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Marvin Frederick Hamlisch עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית עלמין הר ציון - ניו יורק עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1965–2012 (כ־47 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים קווינס קולג' עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה פסנתר עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס פוליצר לדרמה (1976)
  • פרס האמי לבידור בפריים‑טיים על מוזיקה ומילים מקוריות יוצאות מן הכלל
  • פרס טוני למוזיקה המקורית הטובה ביותר
  • פרס אוסקר לשיר המקורי הטוב ביותר (1972)
  • פרס גראמי לתגלית השנה (1975)
  • פרס אוסקר לפסקול המקורי הטוב ביותר (1972)
  • פרס אוסקר לשיר המקורי הטוב ביותר (2 באפריל 1974) עריכת הנתון בוויקינתונים
marvinhamlisch.us
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מרווין פרדריק האמליש (באנגלית: Marvin Frederick Hamlisch;‏ 2 ביוני 1944 – 6 באוגוסט 2012) היה מלחין יהודי-אמריקאי. הוא אחד מ-18 אנשים, בסך הכל, שזכו בפרס אמי, פרס גראמי, פרס אוסקר ופרס טוני גם יחד. זאת ועוד, הוא גם אחד מהשניים שזכו בכל ארבעת הפרסים הללו וגם בפרס פוליצר (השני היה ריצ'רד רוג'רס). האמליש זכה גם בשני פרסי גלובוס הזהב.

חייו

נעורים ולימודים

האמליש נולד בניו יורק להורים יהודים, ילידי וינה, לילי שכטר ומאקס האמליש. אביו היה אקורדיוניסט ועמד בראש תזמורת קטנה של מוזיקה קלה. האמליש היה ילד פלא. כבר בגיל חמש ניגן משמיעה בפסנתר מוזיקה ששמע ברדיו. חודשים אחדים לפני שמלאו לו שבע, בשנת 1951, התקבל למה שקרוי היום המכינה הקדם-מכללתית של ג'וליארד. הוא המשיך את לימודיו בקווינס קולג' וסיים בתואר ראשון בשנת 1967. בין מחזות הזמר שהיו אהובים עליו בנעוריו היו גברתי הנאוה וסיפור הפרברים.

קריירה

משרתו הראשונה של האמליש הייתה כפסנתרן חזרות למצחיקונת של ברברה סטרייסנד. זמן קצר לאחר זאת, שכר אותו המפיק סם שפיגל לנגן בפסנתר במסיבותיו. הקשר הזה הוביל לפסקול הסרט הראשון שלו, "השחיין".[1]

שירים ומוזיקה לקולנוע

האמליש ב-1974

אף כי אלבום הבכורה של לייזה מינלי כלל שיר שהאמליש כתב בנעוריו, הלהיט הראשון שלו הופיע רק בהיותו בן 21. את השיר הזה, "אור שמש, סוכריות על מקל וקשתות בענן", שנכתב יחד עם הווארד ליבלינג, הקליטה לסלי גור והוא הגיע למקום ה-13 במצעד 100 הלהיטים של קיץ 1965. פסקול הקולנוע הראשון שלו היה לסרט "השחיין". סם שפיגל שכר אותו לכתיבת המוזיקה לסרט על סמך נגינתו בפסנתר במסיבה. בהמשך כתב מוזיקה לכמה מסרטיו המוקדמים של וודי אלן, בהם קח את הכסף וברח ובננות. נוסף לכך היה האמליש שותף לכתיבת השיר "לילות קליפורניה" (גם הפעם עם ליבלינג), שלסלי גור הקליטה לאלבום הלהיטים שלה באותו שם משנת 1967.[2]

בין יצירותיו הידועות בשנות ה-70 היו עיבודים למוזיקת הרגטיים של סקוט ג'ופלין לסרט העוקץ, כולל שיר הנושא לסרט, "הבדרן". השיר הגיע לפסגת מצעד הפזמונים ונמכר בקרוב ל-2 מיליון עותקים בארצות הברית לבדה. ב-1973 חיבר את הפסקול לסרט "להציל את הנמר". האמליש נחל הצלחה רבתי בשיר כך היינו בשנת 1974 וזכה בשניים מפרסי האקדמיה שלו לשנת 1974. כמו כן זכה בארבעה פרסי גרמי בשנת 1974, שניים מהם על "כך היינו". בשנת 1975 כתב את מה שתהיה, למשך 12 שנותיה הראשונות של התוכנית, מוזיקת הנושא של "בוקר טוב אמריקה", שנבנתה סביב ארבעה צלילים. באותה שנה חיבר את המוזיקה לסרט "האסיר מהשדרה השנייה" בכיכובם של ג'ק למון ואן בנקרופט. הוא היה שותף לכתיבת "איש אינו עושה זאת טוב יותר" לסרט מסדרת ג'יימס בונד, "המרגל שאהב אותי" מ-1977. שותפתו לכתיבה הייתה קארול באייר סאגר והשיר היה מועמד לפרס אוסקר. בהזדמנויות שונות עבד עם הזמר ג'וני מאתיס בהופעות חיות ומאתיס הקליט רבים משיריו הקלאסיים באולפן.[2]

ב-1979 חיבר את המוזיקה לסרטים "פרק ב'" ו"להתחיל מחדש".

בשנות ה-80 נחל האמליש הצלחה במוזיקה לסרטים "אנשים פשוטים" (1980) ו"בחירתה של סופי" (1982). בשנת 1986 היה מועמד לפרס האקדמיה על שורת המקהלה, הגרסה הקולנועית לשורת המקהלה. ב-2001 חיבר את הפסקול לסרט "פרנקי וג'וני". המיזמים האחרונים שלו כללו את "שלושה גברים ותינוקת" והישגו האחרון, "המודיע", משנת 2009, בכיכובו של מאט דיימון ובבימוי סטיבן סודרברג.

נוסף לכתיבתו לסרטים, חיבר האמליש "שיר נושא לפיבודי" לתוכנית הלילה "לייט נייט" עם דייוויד לטרמן.

הקומיקאית גילדה רדנר, בדמות ליסה לופנר, מהללת את מרוין האמליש. בסרט הקונצרטי "גילדה בהופעה חיה" היא מנגנת את "כך היינו" בפסנתר ומספרת את עלילת הסרט.

מוזיקה לבמה

היצירה הראשונה הגדולה שהאמליש חיבר לבמה הייתה ב-1972, נגינת פסנתר לגראוצ'ו מרקס ב"ערב לגראוצ'ו" בקרנגי הול. האמליש השתתף במופע הן כשותף התמים והן כמלווה בעוד מרקס (בגיל 81) העלה זכרונות מן הקריירה שלו בעסקי השעשועים. ההצגות הוקלטו על סט של שני תקליטים ונשארו פופולריות מאוד.

אז חיבר האמליש את המוזיקה למחזמר שורת המקהלה, שעלה בברודוויי בשנת 1975 ועליו זכה הן בפרס טוני והן בפרס פוליצר; "שורת המקהלה" נחל הצלחה עצומה והוצג על הבמה 6,000 פעמים. כן חיבר את "הם מנגנים את השיר שלנו", המבוסס באופן רופף על יחסיו עם קארול באייר סאגר. ההתייחסות אל שאר כתיבתו לבמה הייתה מעורבת.

בראשית שנות ה-80 באו יחסיו עם באייר סאגר לקצם, אבל הקשר שלהם בכתיבת שירים עמד בעינו. המחזמר משנת 1983 "ג'יין סיברג", על חייה הטרגיים של השחקנית, נכשל בהפקה הלונדונית שלו בתיאטרון הלאומי של הממלכה המאוחדת ולא הגיע כלל אל ארצות הברית. בשנת 1986, התקבל "חֲיְכִי" בהצלחה מעורבת וזכה לתקופת הצגות קצרה בברודוויי. גרסת המחזמר של The Goodbye Girl מאת ניל סיימון מ-1993 ירד מהבמה אחרי 188 הצגות בלבד, אך כי היה מועמד לפרס "מחלקת הדרמה", על "מוזיקה יוצאת דופן בטיבה".[2]

זמן קצר לפני מותו, כתב האמליש את הגרסה המוזיקלית של "הפרופסור המפוזר", על פי סרט של ג'רי לואיס מ-1963, בבימויו של לואיס עצמו (כמו הסרט). הצגת הבכורה הייתה ב-24 ביולי 2012, במרכז לאמנויות הבמה של טנסי בנאשוויל, בכוונה להגיע לברודוויי, אבל גורלה מוטל בספק עקב מותו של האמליש.

ניצוח

האמליש נלווה כמנהל מוזיקלי ומעבד לסיור הקונצרטים של ברברה סטרייסנד בארצות הברית ובאנגליה בשנת 1994, כמו גם לתוכנית הטלוויזיה המיוחדת שלה, "ברברה סטרייסנד: הקונצרט", שעליה קיבל שניים מפרסי האמי שלו. כמו כן ניצח באותה תקופה על כמה סיורים של לינדה רונסטאדט, שהבולט בהם הוא מסע ההופעות "מוקדש לזה שאני אוהבת" משנת 1996 לפני קהל מאזינים עצום בזירות ענק ובאצטדיונים.

האמליש כיהן בתפקיד מנצח ראשי לתזמורות הקלות של התזמורת הסימפונית של פיטסבורג, התזמורת הסימפונית של מילווקי, התזמורת הסימפונית של סן דייגו, תזמורת סיאטל, התזמורת הסימפונית של דאלאס, התזמורת הפילהרמונית של באפאלו, התזמורת הסימפונית הלאומית של ארצות הברית והתזמורת הסימפונית של פסדינה.

מותו

מרווין האמליש מת ב-6 באוגוסט 2012, בלוס אנג'לס, קליפורניה, בן 68. אסושיאייטד פרס תיארה אותו כמי שכתב "שירים ומוזיקה לסרטים מן האהובים ומאריכי-החיים ביותר בהיסטוריית הקולנוע". סטרייסנד מסרה הודעה לעיתונות שבה אמרה, כי "הודות לברק ולזריזות של מחשבתו, לנדיבותו ולחוש ההומור המלבב שלו, היה אדם שתענוג להימצא במחיצתו." אריתה פרנקלין הגדירה אותו "קלאסי ויחיד במינו" ואחד מגדולי המעבדים והמפיקים בכל הזמנים". ראש התזמורת הסימפונית והקלה של פסדינה ציין, כי האמליש "טבע חותם ייחודי ומקורי מאוד במוזיקה האמריקאית והעשיר את מאגר השירה האמריקאית הגדולה ביצירות שהלחין בעצמו".

בשעה שמונה בערב ה-8 באוגוסט הועמו אורות החזית של 40 תיאטראות ברודוויי למשך דקה כמחווה להאמליש, אות כבוד השמור לנפטרים, שהרימו תרומה משמעותית לתיאטרון.

יצירתו

התזמורת הסימפונית של דאלאס ביצעה סוויטה סימפונית נדירה של האמליש בשם "אנטומיה של שלום" (סוויטה סימפונית לתזמורת מלאה/מקהלה/ילד זמר-סולן) ב-19 בנובמבר 1991. היצירה בוצעה גם בקרנגי הול ב-1993 ובפריז ב-1994 ביובל ליום הפלישה לנורמנדי. תזמורת דאלאס הקליטה את היצירה ב-1992. "אנטומיה של שלום" היה ספר מאת אמרי רֶבֶז (Emery Reves), שביטא את השקפותיו של הפדרליסט העולמי, שאלברט איינשטיין ורבים אחרים היו שותפים להן בשלהי שנות ה-40 של המאה ה-20, מיד לאחר מלחמת העולם השנייה.

  • "נדנדה" (1973) (עיבודי מחול)
  • "שורת המקהלה" (1975) - פרס פוליצר לדרמה
  • "הם מנגנים את השיר שלנו" (1978)
  • "ג'ין סיברג" (1983)
  • "חייכי" (1986)
  • "The Goodbye Girl" ‏ (1993)
  • "ניחוח מתוק של הצלחה": המחזמר (2002)
  • "חברים מדומים" (2002)

סרטים

  • "השחיין" (1968)
  • "קח את הכסף וברח" (1969)
  • "שוטי אפריל" (1969)
  • "נוע" (1970)
  • "פלאפ" (1970)
  • "משהו גדול" (1971)
  • "קוטץ'" (1971)
  • "בננות" (1971)
  • "המלחמה בין גברים לנשים" (1972)
  • "האתלט הגדול בעולם" (1973)
  • "הצילו את הנמר" (1973)
  • כך היינו (1973)
  • העוקץ (1973)
  • "האסיר מהשדרה השנייה" (1975)
  • "המרגלת שאהבה אותי" (1977)
  • "המלצר המפוזר" (1977)
  • "באותו מקום, בשנה הבאה" (1978)
  • "ארמונות קרח" (1978)
  • "להתחיל מחדש" (1979)
  • "פרק ב'" (1979)
  • "כמו בימים ההם" (1980)
  • אנשים פשוטים (1980)
  • "גילדה בהופעה חיה" (1980)
  • בחירתה של סופי (1982)
  • "אני צריך להיות בקולנוע" (1982)
  • "קומדיה רומנטית" (1983)
  • חשמלית ושמה תשוקה (1984)
  • "דאריל" (1985)
  • שורת המקהלה (1985)
  • "בבוא הזמן" (1987)
  • "שלושה גברים ותינוקת" (1987)
  • "שובם של איש שישה מיליון הדולאר והאישה הביונית" (1987)
  • "הגילוי של סאם: מחזה משולש" (1988)
  • "ניקיטה הקטן" (1988)
  • "דייוויד" (1988)
  • "האיש של ינואר" (1989)
  • "שירלי ולנטיין" (1989)
  • "המומחים" (1989)
  • "נשים וגברים: סיפורי פיתוי" (1990)
  • "הוחלף בלידה" (1991)
  • "חלקים חסרים" (1991)
  • "פרנקי וג'וני" (1991)
  • "עונות הלב" (1994)
  • "שתי פנים למראה" (1996)
  • "איך לאבד בחור ב-10 ימים" (2003)
  • "המודיע!" (2009)

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מרווין האמליש בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ ג'פרי בלוק, "מרווין האמליש" במילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים אונליין
  2. ^ 1 2 3 גרוב


זוכי אמי, גראמי, אוסקר וטוני
לפי השנים שעברו מאז קבלת הפרס הראשון ועד קבלת הפרס האחרון
פרסים תחרותיים ריצ'רד רוג'רס (1945–1962) ‏•‏‏ הלן הייז (1932–1976) ‏•‏‏ ריטה מורנו (1961–1977) ‏•‏‏ ג'ון גילגוד (1961–1991) ‏•‏‏ אודרי הפבורן (1953–1994) ‏•‏‏ מרווין האמליש (1973–1995) ‏•‏‏ ג'ונתן טוניק (1977–1997) ‏•‏‏ מל ברוקס (1967–2001) ‏•‏‏ מייק ניקולס (1964–2001) ‏•‏‏ וופי גולדברג (1985–2002) ‏•‏‏ סקוט רודין (1984–2012) ‏•‏‏ רוברט לופז (2004–2014) ‏•‏‏ ג'ון לג'נד (2006–2018) ‏•‏‏ אנדרו לויד ובר (1980–2018) ‏•‏‏ טים רייס (1980–2018) ‏•‏‏ אלן מנקן (1990–2020) ‏•‏‏ ג'ניפר הדסון (2006–2022) ‏•‏‏ ויולה דייוויס (2001–2023)
פרסי כבוד ברברה סטרייסנד (1963–1970) ‏•‏‏ לייזה מינלי (1965–1990) ‏•‏‏ ג'יימס ארל ג'ונס (1969–2011) ‏•‏‏ הארי בלפונטה (1953–2014) ‏•‏‏ קווינסי ג'ונס (1964–2016)
פרס גראמי לתגלית השנה
1980−1960 בובי דארין (1960) • בוב ניוהארט (1961) • פיטר נרו (1962) • רוברט גולט (1963) • סווינגל סינגרס (1964) • הביטלס (1965) • טום ג'ונס (1966) • ללא זוכה (1967) • בובי ג'נטרי (1968) • חוזה פליסיאנו (1969) • קרוסבי, סטילס ונאש (1970) • הקרפנטרז (1971) • קרלי סיימון (1972) • אמריקה (1973) • בט מידלר (1974) • מרווין האמליש (1975) • נטלי קול (1976) • סטארלנד ווקל בנד (1977) • דבי בון (1978) • א טייסט אוף האני (1979) • ריקי לי ג'ונס (1980)
2000−1981 כריסטופר קרוס (1981) • שינה איסטון (1982) • Men at Work (1983) • מועדון תרבות (1984) • סינדי לאופר (1985) • שאדיי (1986) • ברוס הורנסבי והריינג' (1987) • ג'ודי וואטלי (1988) • טרייסי צ'פמן (1989) • מילי ונילי (בוטל) (1990) • מריה קארי (1991) • מארק קון (1992) • Arrested Development (1993) • טוני ברקסטון (1994) • שריל קרואו (1995) • Hootie & the Blowfish (1996) • ליאן ריימס (1997) • פולה קול (1998) • לורן היל (1999) • כריסטינה אגילרה (2000)
2020−2001 שלבי ליני (2001) • אלישה קיז (2002) • נורה ג'ונס (2003) • אוונסנס (2004) • מארון 5 (2005) • ג'ון לג'נד (2006) • קארי אנדרווד (2007) • איימי ויינהאוס (2008) • אדל (2009) • זאק בראון בנד (2010) • אספרנסה ספולדינג (2011) • בון איבר (2012) • פאן (2013) • מאקלמור וראיין לואיס (2014) • סם סמית' (2015) • מייגן טריינור (2016) • צ'אנס הראפר (2017) • אלסיה קארה (2018) • דואה ליפה (2019) • בילי אייליש (2020)
2021 ואילך מייגן די סטליון (2021) • אוליביה רודריגו (2022) • סמארה ג'וי (2023) • ויקטוריה מונה (2024)

Strategi Solo vs Squad di Free Fire: Cara Menang Mudah!