סוגי מקלות הוקי, מקל למחליק (משמאל) ולשוער, נמדד בסנטימטר.בראיין ראסט (ימני קיצוני) משתמש במקלו לחבוט את הדסקית לכיוון השער, והשוער בריידן הולטבי מחזיק מקל לשוער הרחב יותר בידו הימינית, בה הוא יכול לעצור את חבטתו של ראסט.
מקל הוקי קרח הוא פריט ציוד המשמש בהוקי קרח כדי לחבוט, להעביר ולשאת את הדסקית על פני הקרח. אורכם של מקלות הוקי קרח כ-150-200 ס"מ, מורכבים מפיר ארוך ודק עם שלוחה שטוחה בקצה אחד הנקרא להב. אורך המקלות של ליגת ההוקי הלאומית (NHL) הוא עד 160 ס"מ.[1] הלהב הוא החלק במקל המשמש ליצירת קשר עם הדסקית, ואורכו בדרך כלל בין 25 ל-40 ס"מ. ממדי המקל יכולים להשתנות במידה רבה, מכיוון שהם בנויים בדרך כלל כך שיתאימו לגודלו ולהעדפותיו של שחקן מסוים. הלהב ממוקם בערך בזווית של 135 מעלות מציר הפיר, מה שמקנה למקל מראה חלקי בצורת האות L. מוט המקל קשיח למדי, אך מעט אלסטי כדי לשפר את ביצועי החבטה.
הלהב מעוקל מעט כדי לסייע בשליטה על הדסקית, במיוחד בירי. כיוון העקומה תלוי בצד הגוף עליו מניף השחקן את המקל.
לשוער יש מקל מעט שונה. החלק התחתון של המקל רחב יותר, הזווית קטנה יותר והלהב מעט מעוקל לכיוון המשחק, כדי לאפשר לשוער לאחוז אותו ביד אחת. מקלות שוער חדשים עשויים גם הם מאותה טכנולוגיה מורכבת המשמשת מקלות רגילים.
מקל ההוקי העתיק ביותר הידוע מתוארך לאמצע שנות ה-30 של המאה ה-20; הוא נוצר עבור ויליאם "דילי" מופט (נולד ב-1829) מעץ מייפל הסוכר וכיום הוא בבעלות המוזיאון הקנדי להיסטוריה.[2] ב-2006, מקל שנעשה בשנות ה-50 של המאה ה-20, בזמנו העתיק ביותר הידוע, נמכר במכירה פומבית תמורת 2.2 מיליון דולר; הוא הוערך ב-4.25 מיליון דולר.[3]
ייתכן שהמקל של מופט נוצר על ידי המיקמק. החל מהמאה ה-18, ישנן התייחסויות רבות לאנשי המיקמק מנובה סקוטיה המשחקים הוקי קרח, והחל מהמאה ה-19, יש טענות שהם המציאו את מקל ההוקי קרח.[4] באמצע המאה ה-19, חברת הייצור Starr החלה למכור מקלות הוקי של מיקמק בארץ ובעולם. במהלך העשור הראשון של המאה ה-20, זה היה מקל ההוקי הנמכר ביותר בקנדה. עד 1903, מלבד החקלאות, ייצורם היה העיסוק העיקרי של המיקמק בשמורות ברחבי נובה סקוטיה, במיוחד שובנקאדי, אינדיאן ברוק ומילברוק. בשנת 1927 זיהה המחלקה לענייני אינדיאן עבור נובה סקוטיה כי המיקמק נותרו "המומחים" לייצור מקלות הוקי. מיקמק המשיכו לייצר מקלות הוקי עד שנות ה-30.
זדנו חארה, השחקן הגבוה ביותר בהיסטורית ה-NHL, בגובה 2.06 מטר, יש לו אישור מיוחד להשתמש במוט המקל שאורכו 170 סנטימטרים.
מקלות הוקי נוצרו בעיקר מעצי המייפל או הערבה, שהייתה גם בחירה נפוצה עבור מוטות אלות גולף וכלי עץ. עם זאת, ככל שהצטמצם אספקת הקרן, נעשה חסכוני יותר להשתמש בעצים קשים אחרים, כגון ליבנה צהובה ומילה. עץ המילה הפך בהדרגה לאמצעי המועדף, ובשנות העשרים של המאה ה-20 מקל הוקי מילה העשוי מפיסת עץ אחת היה הסוג הנפוץ ביותר. המקלות המוקדמים האלה היו כבדים במיוחד ולא מאוד נוחים, למרות שהם היו עמידים במיוחד.
היו רק קומץ של התפתחויות מרכזיות בטכנולוגיית מקלות הוקי בין שנות ה-20 ל-2000. בראש ובראשונה הייתה יצירת מקל הלמינציה בשנות הארבעים, שבו שכבות עץ הודבקו זו לזו והוצמדו לכריכים כדי ליצור עיצוב גמיש ועמיד יותר. בשנות השישים החלו חברות להוסיף למינציה נוספת של פיברגלס או תרכובת סינתטית אחרת כציפוי, מה שהוסיף עוד לעמידות ולשימושיות של המקל. גם בשנות ה-60, שחקנים החלו לעקם את להב המקל, מה ששינה באופן דרמטי את הפיזיקה שהשפיעה על חבטות השחקנים.
בשנות השבעים, יצרני מחבטי קריקט ובייסבול החלו להתנסות בסגסוגות פלדה קלות משקל כתחליף למחבט הערבה או המילה המסורתי. מעצבי מקלות הוקי הלכו בעקבותיו בתחילת שנות השמונים, והציגו תחילה מקל אלומיניום ממקשה אחת. עיצוב זה לא היה פופולרי, מכיוון שלאלומיניום הנוקשה לא הייתה ה"תחושה" המתאימה, ולכן נוסה עיצוב הכולל מוט אלומיניום ולהב עץ נשלף וניתן להחלפה. סגנון זה הפך לנפוץ מאוד בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות התשעים, וקרא תיגר על השכיחות של מקל העץ המסורתי בפעם הראשונה.
בשנים האחרונות, מקל האלומיניום וכן העץ, הוחלפו במידה רבה בעיצובים מורכבים ומתקדמים יותר. חומרי בניין נפוצים הכוללים פיברגלס וסיבי פחמן. מקלות מרוכבים בדרך כלל שוקלים פחות מאבות האלומיניום שלהם, וניתן לייצר אותם עם תכונות פיזיקליות עקביות יותר מאשר עמיתיהם מעץ. עם זאת, הם יקרים משמעותית ממקלות עץ, ואינם עמידים כמו מקלות האלומיניום הישנים.
חומרים
במהלך שני העשורים האחרונים, חלה התקדמות עצומה בטכנולוגיית החומר המשמשת ליצירת מקלות הוקי. הרוב המכריע של המקלות מיוצרים עם אחד או יותר מהחומרים הבאים:
סיבי פחמן הפכו ללא ספק לחומר הבנייה הנפוץ ביותר למקלות המשמשים ב-NHL. מקלות מסיבי פחמן נמכרו במקור כמוטות בלבד, בדומה למקביליהם מאלומיניום, אך כיום, רוב מקלות ההוקי הם מקלות "מקשה אחת". החברה הראשונה שהצליחה לפתח, לייצר ולשווק מקלות מרוכבים מסיבי פחמן "מקשה אחת" הייתה Composite Busch SA[5] משווייץ ב-1992.
מקלות סיבי פחמן הם אידיאליים בשל משקלם הקל ומאפיינים מכניים נוחים. הם מקובלים בדרך כלל להיות מסוגלים לאגור ולשחרר אנרגיה פוטנציאלית אלסטית באופן צפוי ויעיל.[6] עם זאת, יש ויכוח מתמשך בשאלה האם המאפיינים המכניים של מקלות מרוכבים עוזרים לחבטות להיות חזקות יותר.[7]
בהשוואה לחומרים אחרים, מקלות סיבי פחמן נוטים להישבר בקלות רבה יותר ולעלות יותר.
פיברגלס
פיברגלס היה חומר המקל המרוכב הראשון, ששימש בתחילה עם עץ. כמה מקלות העשויים מפיברגלס יוצרו בעבר, אך כיום פיברגלס משמש לרוב כחומר מרוכב עם חומרים אחרים, כגון עץ, סיבי פחמן ו/או קוולאר.
עץ
מקלות עץ נבנים בדרך כלל על ידי למינציה של מספר סוגי עץ לבוד באיכות גבוהה, ולאחר מכן ציפוי המקל והלהב בפלסטיק דק או פיברגלס. חלק מהיצרנים משתמשים בפיברגלס כרבד בין שכבות עץ. כיום ב-NHL, כמעט שום שחקן לא משתמש במקלות עץ.
היתרון העיקרי ממנו נהנים כיום מקלות עץ הוא העלות הנמוכה שלהם. זה הופך אותם לבחירה פופולרית עבור הוקי רחוב. החיסרון העיקרי שלהם שממנו סובלים מקלות עץ הוא חוסר העקביות היחסית שלהם.[8] לעץ יש נטייה להתעקם, ועם הזמן תכונות הגמישות והקשיחות שלו משתנות. בנוסף, בהיותו חומר טבעי, עץ גם יוצר שינויים בייצור.
אלומיניום
מקלות אלומיניום היו המקלות הראשונים שאינם מעץ שהופיעו. רוב מקלות האלומיניום מורכבים ממוט העשוי מסגסוגת אלומיניום ומלהב עץ או להב מרוכב, המוחזק במוט על ידי דבק ודחיסה של המוט עצמו. הייתה תקופה קצרה בשנות ה-90 שבה רוב שחקני ה-NHL השתמשו במקלות אלומיניום, אך כיום כמעט כל השחקנים משתמשים במקלות מרוכבים.[9]
היתרון העיקרי שמקלות האלומיניום נהנים ממנו הוא העמידות שאין שני לה. נדיר למדי שמוט אלומיניום נשבר או ניזוק, אפילו ברמה המקצועית, ומכיוון שניתן להחליף את הלהבים בקלות, המוט יחזיק מעמד בדרך כלל לפרק זמן ארוך יחסית. מקלות אלומיניום לא יסבלו מבלאי או עיוות כמו מקל עץ, וניתן לייצר אותם בעקביות גבוהה. מקלות אלומיניום, לעומת זאת, אינם אלסטיים כמו חומרים אחרים.
מאפייני המקל
אופן התנוחה
אופן תנוחת המקל מתייחס לזווית בין המוט ללהב. ערך התנוחה של 5 מתאים לזווית של 135°, וכל ערך נוסף מתאים לזווית קטנה יותר ב-2°.[10] כאשר תחתית הלהב שטוחה על הקרח, ערך תנוחה גבוה יותר מתאים למוט זקוף יותר. ערכים אופייניים נעים בין 5 ל-7; רוב המקלות כיום קרובים ל-5.5. למקלות שוער יש בדרך כלל בין 11 ל-15.[11]
שחקנים בדרך כלל מחפשים אופן תנוחה שישים את הלהב על הקרח בזמן שהם נמצאים בעמדת ההחלקה האופיינית שלהם. החלוץ המרכזיויין גרצקי שנכנס להיכל התהילה למשל, השתמש במקל עם צורת תנוחה נמוכה כדי לתאם עם כיפוף ההחלקה העמוק שלו וגובהו הנמוך מעט, בעוד שהמגן שנכנס להיכל התהילה, רוד לנגוויי, השתמש במקל עם מספר תנוחה גבוה מאוד מכיוון שהוא גבוה מאוד ונטה להחליק במצב זקוף מאוד.
קשיות
מוטות מקלות הוקי, בדומה למחבטי גולף, הם גמישים מאוד, ולגמישות מרכיב מרכזי בביצועים שלהם. הגמישות, הכיפוף, הקשיחות וההצלפה, הם מונחים המשמשים לתיאור כמות הכוח הנדרשת כדי לכופף מוט נתון בכמות מסוימת.
ברוב המקלות המרוכבים ומאלומיניום, מאפיין הקשיחות שלהם נמצא בתיאום המספרי. מספר זה, שנע בין 40 ל-160, מודפס על המקל ומתאים לכמות הכוח שנדרשת כדי להסיט או לכופף את המוט אינץ' אחד. לדוגמה, אם נדרש כוח של 100 ליברת-כוח (440 נ') כדי לכופף את המוט אינץ' אחד (2.54 ס"מ), הוא יסומן כ"100 נוקשה". הדירוג הנוקשה של מקל חל על אורכו המקורי וגדל אם הוא נחתך לאורך קצר יותר.
קשיחות המקל נתפסת כמאפיין חשוב מאוד על ידי רוב השחקנים. בדרך כלל, מגנים מחפשים מוטות נוקשיים יותר, מכיוון שהקשיחות הרבה יותר שלהם מעניקה כוח רב יותר לחבטות הצלפה ומשפרת תיקולי מקל. חלוצים בדרך כלל יחפשו מוטות גמישים יותר, מכיוון שהם דורשים פחות כוח להתכופף ולכן מתאימים יותר ליצירת חבטות מהירות ומדויקות במפרק היד וכן לשיפור מסירה ושליטה במקל.
הקשיחות קשורה גם לחוזק השחקן; שחקנים חזקים יותר יעדיפו לעיתים קרובות מקלות גמישים קשיחים יותר, מכיוון שיש להם כמות מספיקה של כוח לכיפוף מלא (ובכך למקסם את האנרגיה הפוטנציאלית) באמצעות מוטות כאלה, בעוד ששחקנים צעירים יותר ושחקנים עם פחות כוח בדרך כלל יצליחו יותר בשימוש במוטות גמישים יותר המסוגלים להתגמש במידה האופטימלית שלהם.
צורת הלהב
עד תחילת שנות ה-60, להבי מקל הוקי[12] בדרך כלל לא היו מעוקלים. עם זאת, בסוף שנות ה-50, החלוץ המרכזי אנדי באת'גייט מהניו יורק ריינג'רס החל להתנסות ב"שבירת" להבי המקל שלו כדי להקנות עקומה, מה שלדעתו גרם לחבטות ההצלפה שלו להתנהג בדרכים יוצאות דופן. זמן קצר לאחר מכן, חלוצי השיקגו בלאק הוקססטן מיקיטה ובובי האל, נתקלו ב"להב השבור", ולאחר מכן החלו לבקש מיצרני המקלות שלהם ליצור מקלות עם להבים מעוקלים מראש.
זמן קצר לאחר מכן, חלק גדול מה-NHL והאל בפרט, הפכו לתומכים של "להב הבננה", או מקל במספרים קיצוניים של עקומה בלהב. הקימורים הללו גרמו לחבטות ההצלפה להתנהג בצורה יוצאת דופן, ובעידן בו שוערים לא חבשו מסכות, הדבר הפך בסופו של דבר לסכנה בלתי מתקבלת על הדעת. עד 1967, הליגה החלה להגביל את כמות העיקול שיכול להיות ללהב מקל באופן חוקי. ב-NHL כיום, המגבלה החוקית היא 19 מ"מ.
בדומה לכיפוף המוט, צורת הלהב היא מאפיין חשוב מאוד לביצועי המקל. ישנם שלושה משתנים עיקריים בעיצוב הלהב: העקומה, זווית הפנים והבוהן.
העקומה מתייחסת לכמות הבסיסית שהלהב מתעקל מהבוהן לעקב וכן לחלק של הלהב שבו נמצאת העקומה. "עקומת בוהן" פירושה שהעקומה מרוכזת ליד הבוהן של הלהב, והיא מועדפת בדרך כלל על ידי חלוצים, המחפשים שליטה טובה יותר בדסקית וחבטות מפרק יד מדויקות יותר. "עקומת עקב" טובה יותר בדרך כלל עבור חבטות הצלפה, ולכן השימוש בה נפוץ יותר בקרב מגנים.
זווית הפנים היא הזווית בין משטח הקרח למשטח הקדמי של הלהב. להב "פתוח" יותר פירושו שפני הלהב מופנים בצורה חדה יותר, וכך יגרום למסלול גבוה יותר מזווית פנים "סגורה".
צורת הבוהן מתייחסת לצורה הבסיסית של קצה הלהב, והיא בדרך כלל עגולה או מרובעת. בוהן מרובעת מקילה לזרוק את הדסקית מהלוחות או לבצע "גרירת בוהן" (תנועות מקל באמצעות הבוהן של הלהב), ואילו בהונות עגולות מקילות "להעיף" את הדסקית ומציעות גם יתרונות קלים בשליטה בסיסית על הדסקית.
כיוון שהאזור הטבעי לחבטה בדיסקית הוא הצד הקעור של הלהב, מתשנה כיוון כיפוף הלהב בין מקלות לשחקנים ימניים למקלות לשחקנים שמאליים.
להבים משתנים גם באורך ובעובי, על סמך העדפת השחקן.
עקומות לא חוקיות
העקומה של הלהב מוגבלת ברוב הרמות של הוקי תחרותי, בדרך כלל למספרים שבין 1⁄2 ל-3⁄4 אינץ' (13 עד 19 מ"מ). ניתן לבצע מדידות חפוזות על ידי ניסיון לגלגל פרוטה מתחת ללהב ה-j המוצב עם הפנים כלפי מטה על הקרח, אך מדידות מדויקות דורשות "מד מקל" המודד את העקומה במדויק.[13] נכון לעכשיו, ה-NHL מגבילה את עקמומיות הלהב ל-3⁄4 אינץ' (19 מ"מ).[13] שחקן הנתפס על מקל לא חוקי נענש בעונש מסוג minor - הרחקה לשתי דקות המשאירה את קבוצתו בחסרון מספרי.[13]
המקור לכלל זה היה "להב הבננה" של שנות ה-60. בשיא העידן הזה, שחקנים היו לעיתים קרובות פשוט חוצים את הקו הכחול ומניחים לעוף עם חבטת הצלפה, בתקווה שהתעופה המוזרה של הדסקית תביס את השוער. בעידן זה, השוערים התעצבנו מהסכנה שנשקפו להם חבטות פרועות כאלה, ובתגובה ליגת ההוקי הלאומית החלה להפחית בהדרגה את כמות העיקול שיכול להיות ללהב באופן חוקי.
במשחק המודרני, הדגש על דיוק החבטה ביטל במידה רבה כל העדפה לעיקומי להב קיצוניים. עם זאת, ההוקי עדיין שומר על חוקי מקל בלתי חוקיים, מה שהפך לגורם לוויכוח.[13] הטענה היא שמאחר ועקמומיות הלהב אינה מעניקה יתרון משמעותי, הענישה מיותרת. בנוסף, מאמנים השתמשו בעונש "ציוד בלתי חוקי" ברגעי מפתח במשחקים כדי לנצח בפאוור פליי, ובמקרים מסוימים, להניף את המומנטום של סדרה שלמה, כולל גמר גביע סטנלי ב-1993.
סרט דביק
עקומות ולהבים
עקומות מקל הוקי צברו פופולריות מאז התחלתם. הקימורים נעים בין עקומות בוהן בעלת זווית חזקה לעיקומי עקב מעטי זווית, המשפיעים על התחושה של דסקית הוקי. כל מותג מקלות הוקי יזהה את הקימורים עם כותרת מסוימת. בנוסף, מותגים חולקים עקומות כדי להציע לשחקנים קווי דמיון תוך שימוש במקלות שונים. לעיקול הלהב יש השפעה ישירה על יכולת החבטה, ההעברה ושליטת המקל. שינוי העקומה מאיים על היכולת לפגוע בפינות שרגילים להכות, לבצע את המסירות הרגילות ולבצע את המהלכים שרגילים לבצע.[14]
לכל עקומות מקל הוקי יש מידה מסוימת של לופט. הדבר דומה לאופן שבו נראים טריזגולף, אבל במידה פחותה יותר. להבי מקל הוקי עם פנים סגורות יעזרו לשמור על חבטות נמוכות ועוצמתיות, עם מהירות קו ישר יותר. פנים מעט פתוחים, הם מעט יותר פתוחים מהאפשרות הסגורה, כך שהמקל עדיין יספק כוח רב בחבטות כבדות, ובמקביל גם ייתן לשחקנים מספיק זמן לחבוט גבוה את הדסקית בחבטות. סוגי להבים פתוחים הם, כפי שהשם מציין, הפתוחים ביותר מבין השלושה. דפוסי להבים עם פנים פתוחות נהדרות להעלאת הדיסק לאוויר מהר ככל האפשר באזורים צרים.[15]
סוגי עקומה
עקומת אמצע
עקומות אמצע נופלות בין עקומות בוהן לעקב והינן בשימוש לאיזון בין השניים. בגלל שרוב העיקול נמצא באמצע הלהב, מקלות הוקי עם דפוסי להב אלו מצוינים עבור שליטה על המקל, העברה ודיוק בכל סוגי החבטות, כולל חבטות גב יד.[16]
עקומת בוהן
עקומות בוהן הן להבים שרוב העיקול שלהם נמצא באזור הבוהן של הלהב. דפוסי מקלות הוקי הרשומים כבעלי קימורי בוהן מועדפים לרוב על ידי חלוצים מכיוון שהם יאפשרו להם להרים את הדסקית במהירות ובקלות יותר במהלך חבטה במקומות צרים.[16]
עקומת עקב
עקומות עקב הן להבים שיש להם יותר עקומה ליד הבסיס (או העקב) של הלהב. זה אומר שהעקומה של הלהב תתחיל כאן כשהאמצע והבוהן של הלהב יתיישרו מעט. עקומות העקב משמשות בעיקר מגנים מכיוון שהן מסייעות לשפר את העוצמה והדיוק של החבטה.[16]
אורך הלהב
אין אורך להב 'סטנדרטי' (למשל, 8 אינץ' עבור להב קצר ו-9 אינץ' עבור להב ארוך). המקסימום המותר לפי כללי NHL הוא 12.5 אינץ' מהעקב לקצה הלהב. אין אורך מינימלי רשמי.
אורך הלהב יכול להשתנות מאוד בהתאם ליצרן - להב 'קצר' או 'ארוך' הוא מונח יחסי ויכול להשתנות בין חברות. לעקומה המסוימת, או האיכויות שהתבנית תוכננה להן - למשל, טובה יותר לחבטה, לשליטה בדסקית, להעברה - תהיה השפעה על אורך הלהב.[17]
אחד העקומות הפופולריות ביותר במשחק כיום. מעניק שליטה מעולה בדסקית, שחרורים מהירים ושליטה מעולה בחבטות.[18]
P28 (Bauer), P28 (CCM), W28 (Warrior), TC4 (True)
הסוג שתופס הכי הרבה תעוצה בהוקי. מעולה לגרירת הדסקית עם הבוהן, שחרורים מהירים והרמת הדסקית בחבטות.[18]
P88 (Bauer), P88/P80 (CCM), W88 (Warrior), MC (True)
בעל עקומת אמצע קלאסי. עם להב מצוין לשליטה במקל, חבטות מפרק יד ושחרורים מהירים. מצוין אף לחבטות גב יד.[18]
PM9 (Bauer), P42 (CCM), W01 (Warrior), MC2 (True)
עקומת אמצע מעולה, אפשרות לשחקנים להשתמש במגוון רב של חבטות. גב יד, חטף מהיר ומפרק יד. מושלם לחבטות במהירות גבוהה.[19] מצוין אף לשליטה במקל באזורים צרים.[18]
^Cuthbertson, Brian (2005). "The Starr Manufacturing Company: Skate Exporter to the World". Journal of the Royal Nova Scotia Historical Society. 8: 60.
.jpg)
