מקלט החירום לפליטים בפורט אונטריו

מקלט החירום לפליטים בפורט אונטריו

מידע כללי
סוג	מחנה פליטים
כתובת	אוסוויגו
מדינה	ארצות הברית
מפעיל	רשות העקירה המלחמתית
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	1944 – פברואר 1946
תאריך פירוק	פברואר 1946
קואורדינטות	43°27′45″N 76°30′11″W
(למפת ניו יורק מוגדלת)   אולבני ניו יורק באפלו רוצ'סטר יונקרס סירקיוז יוטיקה ורמונט מסצ'וסטס קונטיקט האוק. האטל. ניו ג'רזי פנסילבניה אירי ימת אונטריו קנדה מקלט החירום לפליטים בפורט אונטריו (למפת ניו יורק רגילה)   אולבני ניו יורק באפלו רוצ'סטר יונקרס סירקיוז יוטיקה ורמונט מסצ'וסטס קונטיקט האוק. האטל. ניו ג'רזי פנסילבניה אירי ימת אונטריו קנדה מקלט החירום לפליטים בפורט אונטריו

פליטים נרשמים במחנה הפליטים פורט אונטריו, אוסוויגו, ניו יורק, אוגוסט 1944

מקלט החירום לפליטים בפורט אונטריו (באנגלית: Fort Ontario Emergency Refugee Shelter), שנודע גם בשם "מקלט בטוח" (Safe Haven), שכן באוסוויגו שבניו יורק. היה זה מרכז הפליטים הראשון והיחיד שהוקם בארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה. מ-1944 עד 1945 שוכנו בבית המחסה כמעט 1,000 פליטים אירופים, רובם יהודים. מקלט הפליטים הוא כיום מוזיאון ומרכז החינוך של Safe Haven.

יצירת מקלט לפליטים

ב-12 ביוני 1944 הוקם מקלט החירום לפליטים בפקודת הנשיא פרנקלין רוזוולט והופעל על ידי הרשות להעברת פליטים בזמן מלחמה (War Relocation Authority). באוגוסט 1944 קלט המקלט 982 פליטים, יהודים ברובם, ממוצאים לאומיים שונים, בעיקר יוגוסלביים, אוסטריים, פולנים, גרמנים וצ'כוסלובקיים.^[1][2]

מיקום והיסטוריה

מבצר פורט אונטריו שכן על 80 דונם והשקיף על ימת אונטריו. מטרת המבצר השתנתה במהלך ההיסטוריה שלו. בעברו היה עמדת סחר בריטי בפרוות, עמדה של צבא ארצות הברית ממלחמת 1812 לאורך מלחמת העולם השנייה וכן מחסן אספקה מרכזי, ומחנה חינוך לאנאלפביתים. ב-15 במרץ 1944 נסגר המבצר. אוסוויגו נהנתה מההכנסות שהגיעו מהחיילים במבצר, ושלחה משלחת לוושינגטון הבירה כדי לבקש את פתיחת המבצר מחדש. בתגובה נפתח המבצר כמקלט לפליטים.

מחנה פליטים

הוועד לענייני פליטים היה אחראי על יצירת המחנה, בחירת הדיירים והמדיניות עד סגירת המחנה ב-6 ביוני 1945.

לרשות להעברת פליטים בזמן מלחמה היה ניסיון קודם בניהול מחנה פליטים בתוך ארצות הברית. הרשות הייתה אחראים לגיבוש ויישום מדיניות במרכזי המעצר היפניים. היו הבדלים חדים בין האופן שבו שתי הסוכנויות חשבו שיש לנהל את המחנה. הרשות להעברת פליטים מצאה, תוך כדי ניהול מרכזי המעצר היפניים, שכדי לנהל מחנה בצורה חלקה ולמנוע מרד, יש לקבוע מדיניות לפני הקמת המחנות. בעוד שוועד הפליטים רצה ליישם מדיניות במחנה בהדרגה לאחר הקמת המחנה על מנת לבחון את דעת הקהל ולזכות בתמיכה ציבורית.

חששות הגירה

סוגיית ההגירה היוותה מקור לדאגה עם הקמת המחנה. הנשיא רוזוולט הבהיר שחוקי ההגירה יישמרו בתקיפות. הפליטים יהיו רק בארצות הברית, לא אזרחי ארצות הברית. לא יהיה להם מעמד של בעלי ויזה. רוזוולט הבטיח לקונגרס שהצבא לא יאפשר בריחה של פליטים. בתחילה תוכננו תוכניות להתקין זרקורים לאורך גדר הרשת הקיימת שגובהה היה שישה רגל (כמעט שני מטרים), וכן הוצבו 150 שומרים חמושים מסביב למתחם המחנה. תוכניות אלו לא יושמו. בגלל מעמד ההגירה שלהם כ"אורחים", הפליטים לא יכלו לעבוד, ולא הורשו לנסוע מאוסוויגו.

כאשר גרמניה נכנעה במאי 1945, כמעט חודש לאחר מותו של הנשיא רוזוולט, הפכה שאלת המחנה לדחופה. כליאת הפליטים הפכה בעייתית מבחינה ציבורית. לא היה ברור אם להחזיר את הפליטים למדינות מולדתם או להכניסם לארצות הברית. רוב הפליטים רצו להישאר. למעשה, ל-60% מהם היו תיקי הגירה פעילים תלויים ועומדים.

ועדת משנה הצביעה בעד סגירת המחנה, והמקלט נסגר בפברואר 1946. חלק מהפליטים בחרו לחזור לאירופה, בין אם כדי למצוא בני משפחה, או מתוך הרושם שבתיהם ועסקיהם עדיין נותרו כפי שעזבו אותם. חלקם ביקשו להישאר בארצות הברית ולא לחזור למדינה שבה האמינו שאין להם עתיד. הפליטים ממרכז אירופה וממזרחה לא רצו לחזור לארצותיהם שהיו כעת תחת כיבוש סובייטי. רבים קיבלו מעמד תושב קבע או תושב זמני והורשו להישאר בארצות הברית, ולעיתים הגיעו לבתיהם של קרובי משפחה או חברים. אחרים החלו מאוחר יותר חיים חדשים בישראל שהוקמה ב-1948.

בחירתם באיטליה של המיועדים למקלט

נקבעו קריטריונים מיוחדים על ידי הוועד לפליטים והנשיא רוזוולט לשם בחירת הפליטים שיורשו להגיע לארצות הברית. הנציג המיוחד לאונרד אקרמן יחד עם רות גרובר, כתבת, נסעו לאיטליה, לערוך את הבחירה ולאחר מכן להביא את הנבחרים לנמל בנאפולי. הפליטים נדרשו להיות פליטים ללא אפשרות למקלט אחר. רוזוולט הצהיר שהקבוצה צריכה לכלול בעיקר נשים וילדים - גברים כשירים בגיל צבא לא ייכללו - יחד עם זוג רבנים, חצי תריסר רופאים ומספיק עובדים מיומנים כדי לתחזק את המחנה. נשים בשליש השלישי להריון לא יכלו לעלות על הספינה מכיוון שלא היו מתקנים לטיפול במקרה של צירי לידה. כמה נשים התאמצו להסתיר את הריונן כדי להיכנס לספינה. פליטים שברחו מיוגוסלביה, קומוניסטים או בעלי קשרים פוליטיים עם טיטו, לא הורשו להצטרף. רק אלה שנשבעו לפטר השני, מלך יוגוסלביה, ולא רצו שום קשר עם טיטו, סטלין והמפלגה הקומוניסטית התקבלו.

בית מקלט נטוש לחולי נפש באוורסה (Aversa) שבאיטליה שימש כאזור איסוף מרכזי לפליטים. לאחר הבחירה, אקרמן הביא את הפליטים לנאפולי, שם המתינה ה-Henry Gibbins, ספינת תובלה של חיילים, להצטרף לשיירה.

לאחר ימי ההמתנה בנמל נאפולי, יצאה הספינה ובמשך 17 ימים חצתה את האוקיינוס האטלנטי. עבור רוב הפליטים הנסיעה הייתה מאוד לא נוחה. היו ערסלים משולשים מבד במקום מיטות וסדינים. כמו כן, הם נתקלו באש אויב זמן קצר לאחר הכניסה לאוקיינוס האטלנטי. בנוהל, הספינה שחררה עשן שחור כהסוואה, אבל פתחי האוורור לא נפתחו והסיפונים התחתונים התמלאו בעשן, מה שהוסיף לאימת הפליטים. השילוב של תזונה רגילה והפלגה בים השפיע לרעה על אלה שהיו רגילים לרעב ולתזונה לקויה. רובם היו חולים חלק ניכר מהמסע, רבים סבלו מהקאות תכופות, וחלקם נשארו כך במשך כל זמן ההפלגה.

הספינה הגיעה לעיר ניו יורק ב-3 באוגוסט 1944. הפליטים נאלצו להישאר על הספינה לילה אחד כדי לאפשר הוצאת חיילים פצועים משאר הספינות בשיירה והבאתם לבתי חולים.

חווית הירידה מהאוניה הייתה טראומטית עבור חלק מהפליטים. הם היו נתונים לאותה שגרה של כל החיילים החוזרים, אך ללא הסבר, מה שהוסיף לבלבול ולפחד שלהם. הם רוססו נגד טפילים בנוכחות שומרים חמושים. רק אז יצאו ברכבת לאוסוויגו בנסיעה של יומיים.

החיים במקלט

בהגיעם לפורט אונטריו, רבים הופתעו, פחדו וכעסו לראות שהמבצר מוקף בגדרות תיל. הם הרגישו שעזבו את אירופה בציפייה שיובאו למקום מבטחים וחופש, אך במקום זאת הובאו למחנה ריכוז אחר. רק לאחר הסברים של הצוות במבצר החלו הפליטים לקבל בהסתייגות את דבר קיומה של הגדר. עם זאת, היה חוסר חופש במחנה. בחודש הראשון לא הורשו הפליטים לצאת מהמחנה. אפילו קרובי משפחה שנסעו לאוסוויגו לא הורשו להיכנס למחנה, והם נאלצו לבקר את קרוביהם מבעד לגדר. אזרחים מקומיים מאוסוויגו ביקרו במחנה כדי לקבל את פני הבאים החדשים, העבירו ממתקים ומתנות דרך הגדר ואנשים מסירקיוז, אוטיקה, אגם טאפר, נמל זקטס (Sackets), מקסיקו, רומא, פולין, רוסיה, פרנקפורט, איליון, ווטרטאון וקווינסברי, שהיו ממוצא יהודי, מוצא קתולי או פרוטסטנטי באו לתת חבילות או תרומות של בגדים, מזון וצעצועים לילדים.

במקלט היו 496 "יחידות" למשפחות או ליחידים ללא ליווי. הפליטים עברו טראומה, ממנה היו צריכים להחלים. כמעט 100 מהפליטים היו כלואים בעבר בבוכנוואלד או בדכאו. חלקם הצליחו להימלט. אחרים הוסתרו ונעזרו על ידי חברי קבוצות מחתרת או שכנים, או שעשו עסקאות עם מבריחי שוק שחור כדי להביא אותם למקום שבו היו בקרבת הכוחות המתקדמים של בעלות הברית. רבים מהם היו פליטים במשך 7 או 8 שנים, וכמעט כולם סבלו מחסור במזון, מחלות, עינויים וטראומה. פליטים אחרים היו עצירים אזרחיים במחנות ריכוז איטלקיים, אך שוחררו בעקבות שביתת הנשק האיטלקית ושומריהם לשעבר אמרו להם ללכת דרומה כדי להימנע מלהילכד מחדש על ידי הגרמנים.

לרבים היו תקוות להצטרף לקרובי משפחה שכבר היו בארצות הברית. לאחרים היו סיבות שונות לרצות לבוא למחנה הפליטים באוסוויגו. חלקם התעניינו בטיפול בריאותי שיוכלו לקבל בארצות הברית. אחרים התעניינו במערכת החינוך לילדיהם. אחרים חיפשו עבודה או הזדמנויות כלכליות בארצות הברית.

עם זאת, לא דאגותיהם או ציפיותיהם של הפליטים קבעו את מדיניות המחנה. כוונת שלטונות המחנה הייתה לספק את הצרכים הבסיסיים של הפליטים, ולא יותר. לא הייתה תוכנית לטיפול רפואי מלבד במקרים שאיימו על בריאותו של אדם או כלל הקבוצה, ולא היו תוכניות לחנך את ילדי הפליטים, אף על פי שלילדים ובני נוער פליטים התירה הרשות המקומית באוסוויגו ללמוד בבתי ספר מקומיים ולמורים הותר להיכנס למחנה.

מתוך 982 הפליטים שחיו במחנה הפליטים בפורט אונטריו, 187 היו מתחת לגיל 16, ו-116 היו מעל גיל 60. רובם היו יהודים. אחרים היו קתולים, פרוטסטנטים ויוונים ורוסים אורתודוקסים. הבדלי הדת - כמו גם הבדלי הגיל והלאום - גרמו למתח בקרב הפליטים במחנה.

רבים במחנה התלוננו על אובדן החירויות. היו החרמות בידי המכס האמריקאי, צנזורה של דואר, והם לא יכלו לעזוב את המחנה. אולם בספטמבר 1945 הוסר ההסגר. תושבי המחנה קיבלו אפשרות לבקר באוסוויגו. אלפי מבקרים זרמו למחנה. ב-20 בספטמבר 1945 אלינור רוזוולט ואשתו של הנרי מורגנטאו הבן ביקרו במחנה.

בתקשורת

• בשנת 2001, שידרה CBS סרט טלוויזיה בשם Haven על מקלט הפליטים ועל רות גרובר. ^{[3] [4] [5]}
• בשנת 2012, תוכנית הטלוויזיה Ghost Hunters ערכה חקירה על-נורמלית באתר.

קישורים חיצוניים

• על מקלט החירום לפליטים בפורט אונטריו באנציקלופדיה של השואה באתר יד ושם
• carolegvogel.com/magazine-articles/oswego-new-york-wartime-haven-for-jewish-refugees/
• רישומים של הרשות להעברת פליטים בעת המלחמה: רישומים של מקלט החירום לפליטים בפורט אונטריו (210.3.5), הארכיון הלאומי, וושינגטון הבירה
• Fort Ontario Records, MS#0444, ספריית ספרים וכתבי יד נדירים של אוניברסיטת קולומביה, ניו יורק.
• אוסף המקלט לפליטי מצב החירום בפורט אונטריו P-317; American Jewish Historical Society, בוסטון וניו יורק.
• היסטוריה בעל פה: מקלט חירום לפליטים בפורט אונטריו (מקלט בטוח), אוניברסיטת מדינת ניו יורק באוסוויגו, ספריית פנפילד, ארכיונים ואוספים מיוחדים.
• התכתבות של פליט במקלט, באוספי ההתכתבויות של ארתור להמן; AR 25381; מכון ליאו באק, ניו יורק
• תיעוד חוויות של פליט במקלט במסמכי משפחת להמן; ארכיון מוזיאון השואה של ארצות הברית, וושינגטון הבירה
• סיפור אישי. http://carolegvogel.com/magazine-articles/oswego-new-york-wartime-haven-for-jewish-refugees/
• oswegonian.com
• syracuse.com

הערות שוליים

1. Marks, Edward B. Token Shipment: the Story of America's War Refugee Shelter., Washington, D. C.: U. S. Govt. print. off, 1946.
2. United States Holocaust Memorial Museum. Fort Ontario Emergency Refugee Shelter Bibliography
3. "Haven". 11 בפברואר 2001 – via www.imdb.com.
4. "Haven".
5. "YouTube". www.youtube.com.