ההורנט מהווה פיתוח ישיר של האב טיפוסנורת'רופ YF-17 "קוברה", מטוס קרב קל משקל. לפיכך, ההורנט מבוסס על עיצוב והרכב קרבי רב-משימתי ודו-מנועי שפותח עבור חיל האוויר האמריקאי בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20. ב-1971 ביקש חיל האוויר הצעות לתוכנית אב טיפוס של מטוס קרב קל משקל; כאשר ההצעה של חברת נורת'רופ התבססה על הרכב הגוף של הקוברה. שתי חברות התחרו על בניית המטוס עבור חיל האוויר האמריקאי: נורת'רופ, שב-1972 קיבלה מענק לפתח את המטוס על בסיס הפיתוח הקיים של שני מטוסי קוברה בעלי הנעת שני מנועי YJ-101 תוצרת ג'נרל אלקטריק, והשנייה הייתה ג'נרל דיינמיקס, שהחלה בבנייה על בסיס שני מטוסי YF-16 פייטינג פלקון בעלי מנוע יחיד.
הטיסה הראשונה של הקוברה YF-17 הייתה ביוני 1974. בשלב זה, חיל-האוויר החליט להמשיך עם תוכנית הלוחמים האוויריים (ACF), המבוססת על ניסויי טיסה של אבות-טיפוס YF-16 ו־YF-17. חיל הים גם כן יזם תוכנית לפיתוח מטוס קרב קל משקל חדש בתקופת זמן זו אשר נועד להחליף את מקדונל דאגלס F-4 פנטום וווט A-7 קורסייר II על נושאות המטוסים.
בשנת 1975 הוחלט שחיל האוויר יתבסס על הפיתוח של YF-16 כלב הפעילות הטקטית, בעוד הצי הונחה, על בסיס החלטת הקונגרס של ארצות הברית, לבסס את היוזמה שלו למטוס קרב קל משקל חדש או על ה־YF-16 או על ה־YF-17 "קוברה". כדי לעמוד בדרישות של חיל הים, שולבו שיפורים ניכרים בתחומים כמו תחום לחימה וביצועי מכ"ם, בנוסף לתכונות התאמה עבור נושאות מטוסים. בשנת 1976 נבחר העיצוב שהציעה מקדונל דאגלס כמנצח, והמטוס החדש נקרא F/A-18. העיצוב החדש לבסוף כלל שני מנועים אשר הומרו ממנועי YJ-101 למנועי F-404, גם כן של תוצרת ג'נרל אלקטריק.
בעוד שהתצורה הכללית של ה־YF-17 נשמרה, ה־F-18 הפך למטוס חדש לחלוטין. כדי לעמוד במקביל גם בדרישות של מטוס קרב וגם בדרישות של מטוס תקיפה, נעשה שימוש מלא בטכנולוגיה חדישה נכון לאותה העת של מחשבים דיגיטליים. יחד עם צינורות קרן קתודית לתצוגות תא הטייס ובקרות מתאימות המבוססות על הערכות מצב יסודיות של טייסים בסימולטורים, פותחה תצורת מטוס אחיד ובתוכו גם תת-מערכות עבור מילוי שני התפקידים.
במהלך הפיתוח, נוספו גרסאות אימונים דו-מושביים, שבהמשך נכנסו גם כן לשירות פעיל ועלו על פס ייצור סדיר. בוצעו שינויים מינימליים כדי לשלב את תא הטייס השני, כאשר המטוסים הדו-מושבים שומרים כל היכולות והביצועים של הגרסאות החד-מושביות. בטיסת בכורה בנובמבר 1978, ה־F/A-18 והנגזרת הדו-מושבית שלו עברו בהצלחה את רוב בדיקות הפיתוח שלהם במרכז הניסויים האוויריים של הצי, תחת הערכת בדיקת ביצועים חדשה שהצי החל לעבוד לפיה. המטוסים הראשונים שיוצרו נמצאים בשירות מאז נובמבר 1980. היכולות החדשות שהציג ה־F/A-18 נתקלו בתגובה נלהבת בקרב סגל אנשי ההפעלה שלו. ההורנט יועד לרשת את ה־F-14 טומקט וה־A-6 אינטרודר כנכס האווירי העיקרי של הצי וחיל הנחתים האמריקאי.
שדרוגים ושינויים נוספים שהתווספו למטוס במהלך שירותו מתרכזים בעיקרם בפיתוח המכ"ם, מערכות התחמקות ושיבוש טילי קרקע-אוויר וטילי אוויר-אוויר ומערכות אלקטרוניות אחרות.
היסטוריה מבצעית
F/A-18 החד-מושבי המקורי היה המטוס הרב-משימתי הראשון של ארצות הברית. הוא תוכנן למטרות תקיפה מסורתיות, כמו אמנעה וסיוע אווירי קרוב, וזאת מבלי לפגוע בכושר היירוט האווירי שלו. במצב תקיפה הוא משמש להקרנת כוח, אמנעה וסיוע קרוב ועמוק. במצב יירוט F/A-18 משמש בעיקר לליווי ולהגנת הצי, והשלים את F-14 טומקט עד שזה יצא משירות בשנת 2006. החל משנת 1986 מוטסים מטוסי F/A-18 על ידי הצוות האווירובטי של חיל הים האמריקאי - "המלאכים הכחולים" (Blue Angles).
F/A-18 הוכיח את יכולותיו המגוונות במהלך מבצע "סופה במדבר". הוא הפיל מטוסים עיראקים והפציץ מטרות עיראקיות באותה משימה, ושבר את כל שיאי הזמינות, האמינות והתחזוקתיות של מטוסי קרב. כושר השרידות של המטוס הוכח גם הוא לאחר שמטוסי הורנט שספגו פגיעות ישירות מטילי קרקע-אוויר תוקנו במהירות והמריאו לטיסות מבצעיות כבר למחרת היום.
F/A-18 הוא מטוס דו-מנועי רב משימתי טקטי. דגמי F/A-18A ו-F/A-18C הם חד-מושביים, ודגמי F/A-18B ו-F/A-18D הם דו-מושביים. דגם B משמש בעיקר לאימון, ודגם D משמש בצי האמריקאי לתקיפה, לשליטה אווירית טקטית וקדמית ולאיסוף מודיעין.
כל מטוסי F/A-18 ניתנים לחימוש במהירות בתצורת יירוט, תקיפה או שניהם גם יחד, באמצעות בחירת הציוד החיצוני שמותקן על המטוס לשם ביצוע המשימה. יכולת "הכפלת הכוח" הזאת נותנת למפקד בשטח גמישות בהפעלת מטוס טקטי בתרחישי קרב משתנים. משימות הירוט הן בעיקר ליווי והגנת הצי; בזמן שמשימות התקיפה הן הקרנת כוח, אמנעה וסיוע קרוב ועמוק.
דגמי F/A-18C ו-D סומלו כך בשל שדרוג בשנת 1987 שכלל אמצעים להתקנת טילים מתקדמים יותר ומתקני שיבוש מכ"ם. דגמי C ו-D שסופקו החל משנת 1989 נחנו גם ביכולת תקיפת לילה משופרת.
חוץ מהצי האמריקאי, הנחתים ונאס"א, המטוס נמצא בשימוש חיל האוויר המלכותי האוסטרלי וחילות האוויר של כווית (Al Quwwat Aj Jawwaiya Al Kuwaitiya), שווייץ (Kommando der Flieger und Fliegeabwehrtruppen), פינלנד (Suomen Ilmavoimat), מלזיה (Tentera Udara Diraja Malaysia), קנדה (Canadian Armed Forces, מסומנים CF-188 ו-CF-188B, ידועים גם בשם CF-18 Hornet) וספרד (Ejército del Aire, מסומנים C.15).
הדגמים החדישים: E החד-מושבי ו-F הדו-מושבי "סופר הורנט", שומרים על השם ועל עיצוב המטוס המקורי, אך הם למעשה מטוסים שונים. הם גדולים ב-30% מהמטוס המקורי - לסופר הורנט יש גוף מוארך וכנפיים מוגדלות, שפות התקיפה ומייצבי הגובה מוארכים. גם מנועי ה-GE F414 חזקים יותר ממנועי ה-F404 המקוריים של F/A-18; חליפת האוויוניקה שודרגה אך נותרה דומה באופן בסיסי. תוכנית E/F החלה כאשר חברת מקדונל דאגלס הציעה את הגדלת ההורנט כדי להחליף את פרויקט ה-A-12 אוונג'ר שבוטל (ה-A-12 היה פרויקט שאפתני ויקר לייצר תחליף חמקן למטוסי A-6 של הצי ולמטוסי התקיפה של חיל האוויר האמריקאי). הקונגרס נטה שלא לממן מטוס "חדש". F/A-18E הוצג כשדרוג למטוס קיים, וחוזה הפיתוח על סך של 3.8 מיליארד דולר נחתם בדצמבר 1992. המטוס הראשון מהדגם החדש נגלל במקדונל דאגלס ב-17 בספטמבר1995. הסופר הורנט מיוצר גם כיום.
חימוש
תשעה פיילונים: 2 בקצות הכנפיים, 4 תחת הכנפיים, 3 בבטן המטוס. הם יכולים לשאת עד ל-13,700 ליברות (6,215 ק"ג) של טילים, רקטות, פצצות, מכלי דלק ופודים.
טילי אוויר-אוויר: AIM 120C/AIM 120B מונחי ראדאר מסוג פוקס-3, AIM-7 Sparrow מסוג פוקס-1, ו- AIM 9X/9M/9L מונחי חום, ועוד.
למטרות על הקרקע ה-F/A-18 יכול לשאת טילים כגון AGM-65 Maverick D/H, ולתקיפת ראדאר הוא יכול לשאת את הטיל AGM-88 Harm.
ה-F/A-18 יכול לשאת גם מגוון רחב של פצצות לא מונחות ("טיפשות"), וכוורות רקטות לא מונחות לתקיפת מטרות על הקרקע.
.jpg)
