מפלגה ירוקה היא מפלגה המבוססת על סביבתנות או קיימות, הישענות על דמוקרטיה שורשית, אי-אלימות, וצדק חברתי, כולל הזכויות של עמים ילידים. "ירוקים" מאמינים כי נושאים אלה קשורים באופן אינהרנטי לבריאות האקולוגית, החברתית והגופנית של בני אדם.
הגדרה
כל מפלגה, סיעה או פוליטיקאי יכול להיקרא "ירוק", אם הוא פועל למען נושאים סביבתיים. יש המשתמשים במונח גם כפועל - "ליירק" מועמד, מפלגה[1] או עסק[2].
לעיתים מאמצות מפלגות ירוקות גם נושאים שאינם קשורים לאיכות הסביבה, כגון ושוויון וצדק חברתי, קבלת החלטות בקונצנזוס, ואי-אלימות. ירוקים כאלה מאמינים כי נושאים אלה קשורים באופן הדוק גם לאיכות הסביבה. ההצהרה המוכרת ביותר של הערכים הירוקים היא "ארבעת העמודים של המפלגה הירוקה" שאומצו על ידי מפלגת הירוקים הגרמנית מאז היווסדה ב-1979 - 1980.
יש אנשים שמבלבלים בין מפלגות ירוקות לבין גרינפיס, שהוא ארגון לא ממשלתי עולמי מוביל בתנועה האקולוגית. גם גרינפיס, בדומה למפלגות הירוקות, הוקם בשנות ה-1970, ויש לו גם כמה מטרות וערכים דומים, אבל הוא עובד בשיטות עבודה שונות, והוא אינו מאורגן כמפלגה.
תפוצה והשפעה
למרות שנוטים לייחס למפלגת הירוקים הגרמנית (Die Grünen) את הבכורה בזירה הפוליטית של אירופה, הייתה זו שוודיה בה נכנסה לראשונה (1979) מפלגה ירוקה לפרלמנט. אבל המפלגה הגרמנית הירוקה הגיעה להישגים מרשימים ברמה לאומית עם מינויו של יושקה פישר לשר החוץ וסגן הקנצלר, היא מפורסמת בזכות התנגדותה לאנרגיה גרעינית, כביטוי לערכי סביבה וכן לערכים של ביזור ושלום המסורתיים לתנועה הירוקה.
המפלגה הירוקה הגרמנית נוסדה בשנת 1980 והייתה שותפה לממשלה הפדרלית של גרמניה. בין השנים 1998 - 2005, הייתה המפלגה שותפה למפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית במה שכונה "הברית הירוקה-אדומה". בשנת 2001 הובילה המפלגה לחתימה על הסכם להפסקת ההישענות של גרמניה על אנרגיה גרעינית, והסכימה להישאר בקואליציה בראשותו של גרהרד שרדר, למרות תמיכתה במלחמה באפגניסטן. דבר זה הוביל למתחים בין המפלגה הירוקה הגרמנית לבין מפלגות דומות אחרות בעולם, אך הוכיח גם כי המפלגה מסוגלת להתגמש מבחינה פוליטית.
בשנת 1995 הייתה המפלגה הירוקה הפינית למפלגה הירוקה האירופית הראשונה שהייתה חלק מממשלה לאומית. אחריה הלכו גם איטליה (1996) ומפלגות ירוקות אחרות שהשתתפו בממשלות לאומיות, כגון ה"גְרוּן" וה"אֶקוֹלוֹ" בבלגיה וה"לֶה-וֶרְט" ("הירוקים") בצרפת. בהולנד נוסדה מפלגת "חרוּנלִינְקְס" ("שמאל-ירוק") בשנת 1990, בעקבות איחוד בין ארבע מפלגות שמאל קטנות, והיא כיום מפלגה בעל ייצוג יציב בפרלמנט ההולנדי, בשנת 2017 היא הייתה מפלגת השמאל הגדולה ביותר בבית התחתון של הפרלמנט ההולנדי. באירלנד מיוצגת המפלגה הירוקה על ידי שישה חברי פרלמנט ומהווה חלק מהקואליציה הממשלתית. בשנת 1984 נכנסה לראשונה מפלגה סביבתית לפרלמנט של האיחוד האירופי, ובבחירות העוקבות שנערכו ב-1989 הם הכפילו את כוחם. בשנת 2002 ישבו חברי פרלמנט ירוקים ב-12 מבתי המחוקקים של אירופה ולקחו חלק מרכזי במוקדי קבלת החלטות של האיחוד.
מאז הרבע האחרון של המאה ה-20 קמו מפלגות ירוקות ברוב המדינות שיש להן מערכת שלטון דמוקרטית, בהן קנדה, פרו, נורווגיה, דרום אפריקה ומונגוליה. קיימות מפלגות ירוקות ברמה הלאומית, האזורית והמקומית.
מפלגות ירוקות בישראל
בשנת 1987 ביקש יוסף תמיר להקים מפלגה ירוקה אולם היוזמה לא יצאה אל הפועל בעקבות הערכתו של תמיר שסיכויי המפלגה קטנים[3]. בספר זכרונותיו מציין יוסף תמיר את המפלגה הירוקה הראשונה בישראל - מפלגת שיתוף בראשות יוסי אלמוג, שהוקמה בבחירות למועצה המקומית קריית טבעון בשנת 1983. נבחרי מפלגת שיתוף בקרית טבעון כיהנו בהנהלת המועצה ופעלו לשימור שטחים ירוקים מסביב ליישוב ולקידום פרויקטים להפרדה במקור ומיחזור.
בישראל קיימות שתי מפלגות ירוקות על פי ההגדרה המקובלת, היינו שהנושא הסביבתי נמצא בראש סדר העדיפות שלהן - מפלגת הירוקים, שמיוצגת ברשויות מקומיות רבות, אך לא עברה מעולם את אחוז החסימה בבחירות לכנסת, והתנועה הירוקה, שהוקמה לקראת הבחירות לכנסת ה-18, רצה ברשימה משותפת עם מפלגת מימד ולא עברה את אחוז החסימה, בבחירות לכנסת ה-20 הרשימה הכניסה מועמדת אחת, יעל כהן-פארן לכנסת כשרצה כחלק מהמחנה הציוני.
מפלגת עלה ירוק מגדירה את עצמה מפלגה ירוקה, אם כי הנושא המרכזי במצעה הוא לגליזציה של סמים קלים. המפלגה לא עברה מעולם את אחוז החסימה.
מפלגות נוספות מציבות את נושאי הסביבה במקום בולט במצעיהן ובפעילותן בכנסת, אך לא נקראות "ירוקות". דוגמה לכך היא מפלגת מרצ.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים