השבט מוזכר לעיתים קרובות כחולק מקור לשוני משותף עם השבט האירי העתיק פאר מאנאך (Fir Manach, שעל שמו נקרא המחוז הצפון איריפרמנה)[1]. שני השמות באים ממקור פרוטו-קלטי; השורש מנה (או מנו) פירושו מחשבה או צעידה. אפשרות אחרת היא השורש מאן שפירושו להתנשא או להתעלות.
העיר הראשית (סיביטס) של השבט תחת שלטון האימפריה הרומית הייתה קאסל שבצפון צרפת המודרנית. עקב הארגון מחדש של גאליה אשר בוצע על ידי דיוקלטיאנוס וקונסטנטינוס הוחלפה קאסל בטורנה[3]. שתי הערים מוקמו בצפון הרחוק של שטחי השבט, דבר אופייני גם לשבטים השכנים. הערים הראשיות לאו דווקא מוקמו במרכז הטריטוריה[4].
היסטוריה
על התקופה שקדמה לכיבוש הרומי לא ידוע הרבה עקב חוסר תיעוד היסטורי. ההערכה היא שהמנפים הגיעו לטריטוריה שלהם במאה ה-6 לפני הספירה מהגדה הימנית של הריין. במאה ה-4 לפני הספירה חיילים מנפים הצטרפו למלך הקלטי לברייג' לוינגשך (Labraid Loingsech) במסעו לאירלנד במטרה לשחרר את אדמתו, בתקופה זו מספר גדול של מנפים התיישבו שם[5].
בשנת 57 לפנה"ס פתח יוליוס קיסר מסע לכיבוש אזור גאליה בלגיקה כחלק ממלחמת גאליה. השבטים הבלגים חברו לגרמאנים והקימו קואליציה כנגד קיסר. לצבא זה תרמו המנפים 9,000 לוחמים[6]. בשנה לאחר מכן השבט סייע לונטים נגד קיסר, אך ללא הצלחה[7]. בשלהי הקיץ של שנה זו, בניגוד למרבית השבטים בגאליה, המנפים ושכניהם המורינים (Morini) המשיכו בסירובם לקבל את השלטון הרומי. הם נסוגו אל היערות והביצות ופתחו במערכת פגע וברח. בתגובה קיסר החל להשמיד את רכושם, לצד גדיעת היער. פעולה זו הופסקה בעקבות מזג האוויר הסוער, המנפים התקדמו למעבה היער וניצלו[8]. בשנת 55 הם נבזזו, לאחר שנכשלו בניסיונם למנוע פלישה גרמאנית[9]. במקביל לפלישתו הראשונה של קיסר לבריטניה, הוא שלח שני לגאטוס לשטחיהם של המנפים. גם הפעם הם ברחו ליערות, בעוד שהרומים השמידו את רכושם[10]. בשנת 53 הוליך קיסר חמישה לגאטים בהנהגתו אל ארצם. הוא עשה דבר זה לאחר שהמנפים היו השבט הגאלי היחיד שלא שלח נציגים למשא ומתן עם רומא, ובשל השתתפותם במרד של אמביוריקס. המערכה המחודשת הצליחה לגרום להם לכניעה. קיסר הפקיד את בן בריתו קומיוס משבט האטרבאטים (Atrebates) לשמור עליהם[11].