מלאכים בשמי ברלין (בגרמנית: Der Himmel über Berlin, "השמיים מעל ברלין"; באנגלית: Wings of desire) הוא סרט קולנוע מערב-גרמני מ-1987, שבוים על ידי הבמאי הגרמני וים ונדרס. הסרט עוסק בחיים בברלין באותה תקופה, וכן, באמצעות הדמויות, קורץ לעברה ולעתידה של ברלין וגרמניה כולה[1]. הסרט זכה לשבחים רבים, כולל מועמדות לפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן וזכייה בפרס הבמאי. כיום הסרט נחשב ליצירת מופת ולאחד מטובי הסרטים בכל הזמנים.[דרוש מקור]
עלילת הסרט
הסרט, המתרחש בברלין המחולקת לקראת סוף שנות ה-80, עוסק בשני מלאכים – דמיאל (ברונו גנץ), וקסיאל, (אוטו סאנדר). דמיאל וקסיאל משוטטים בחוצות ברלין, רואים ואינם-נראים ולא מסוגלים לקשר גשמי כלשהו עם העולם, ומאזינים למחשבותיהם של הברלינאים.
דמיאל וקסיאל היו קיימים עוד לפני שהייתה קיימת ברלין; למעשה, עושה רושם שהם היו קיימים מאז ומעולם.
הם אינם עוסקים במלאכת מלאכים רגילה, אלא עסוקים ב"לאסוף, לתעד, לשמר" את המציאות. מדי יום הם משוטטים בברלין ומתעדים מחשבות ואירועים מעניינים הנקרים בדרכם. ("מישהו הרוצה לשים לחייו סוף, הדביק בולים ממהדורה ראשונה על מכתבי-הפרידה שלו, על כל אחד בול אחר. אחר-כך דיבר אנגלית עם חייל אמריקאי, בפעם הראשונה מאז ימי חוק-לימודיו, ועשה זאת באופן רהוט").
דמיאל מואס בקיומו הרוחני ומייחל לגוף גשמי. הוא חולק מחשבות אלו עם קסיאל. ("עם כל צעד ועם כל משב-רוח רוצה הייתי לומר: "עכשיו ועכשיו ועכשיו", לא עוד "לנצח" ו"לעולם").
דמיאל מתאהב באמנית טרפז יפהפייה ששמה מריון (סולוויג דומרטין). בדידותה, יופייה וחוכמתה של מריון שובים את דמיאל והוא מתחיל לקבל מאפיינים גשמיים. (הסרט צולם בשחור-לבן, המשקף את העולם כפי שרואים אותו המלאכים, וקטעי צבע משקפים את העולם כפי שנראה לבני-האדם). לאחר התאהבותו במריון מתחיל דמיאל לראות את העולם בצבע.
דמיאל נתקל בפיטר פאלק ("קולומבו", בתפקיד עצמו) המגלם בסרט שחקן המגיע לברלין כדי לצלם סרט על מלחמת העולם השנייה. דמיאל מגלה שפיטר הוא מלאך לשעבר, שלבש צורה גשמית לאחר שמאס בקיום הסטרילי של המלאכים.
לבסוף, הופך דמיאל לאנושי ומתעורר ברחוב כששריון - המלאך שלו לידו וראשו מדמם. הוא מבין שהפך לאנושי ויוצא לחוות את העולם ולחפש את מריון.
עוד דמות בסרט היא הומר (קורט בואה, בקריצה ברורה להומרוס), משורר גרמני זקן שחולם לכתוב "אפוס של שלום".
("מה הפגם בו, בשלום, שהשראתו אינה בת-קיימא, שסיפורו לעיתים רחוקות מסופר?", הומר).
המלאך קסיאל עוקב אחר הזקן בעודו מחפש את כיכר פוטסדאם ומוצא במקומה חורבות שבמרכזן עוברת חומת ברלין.
בסוף הסרט מוצא דמיאל את מריון והם משוחחים כאילו הם מכירים זה את זה זמן רב. דמיאל מתאחד עם האישה שאליה השתוקק זמן כה רב.
מקורות השפעה
הדיאלוג בסרט, וכן מחשבותיהן של הדמויות, מתאפיינות לעיתים בסגנון לירי מאוד, השאוב מכתיבתו של המשורר הגרמני ריינר מריה רילקה וממחזותיו וספריו של הסופר האוסטרי פטר הנדקה, אשר אחראי למוטיב "הילדות" החוזר על עצמו בסרט. הנדקה עצמו היה שותף לכתיבת התסריט.[2]
מקורות השראה נוספים היו ציוריו של האמן השווייצרי פאול קלה, וציורו אנגלוס נובוס, בהשראתו כתב ולטר בנימין לקראת סוף ימיו את ה"תזה על מושג ההיסטוריה".[3]
פסקול
פסקול הסרט כולל שני שירים של הלהקה ניק קייב והזרעים הרעים. שניים מחברי הלהקה, ניק קייב ובליקסה ברגלד, מופיעים בסרט בתפקיד עצמם. כמו כן, הפסקול כולל את השיר "When I Go" של להקת מינימל קומפקט הישראלית.
סרט המשך ועיבוד הוליוודי
ונדרס ביים סרט המשך, בהשתתפות חברי הקאסט המקורי בשם "כה רחוק, כה קרוב" (אנ') שזכה לביקורות מעורבות.
הסרט עובד לאנגלית וצולם ב-1998 תחת השם "עיר של מלאכים", בכיכובם של ניקולס קייג' ומג ראיין. הגרסה האמריקאית רומנטית יותר ומלבד קווי-העלילה הבסיסיים, אין דמיון רב בינה לבין המקור. הסרט עובד גם לתיאטרון.[דרוש מקור]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
