בין השנים 1943–1945 היה גל עלייה גדול מתימן לארץ ישראל. בחודש מאי 1945 נסגרו שערי היציאה מתימן לארץ ישראל, ו-7,000 יהודים שכבר יצאו ממחוזותיהם בתימן נתקעו בעיר עדן. כדי לפתור את בעיית הדיור של העולים, הקים ארגון הג'וינטמחנה פליטים על בסיס מחנה הצבא הבריטי. המחנה נקרא בשם "מחנה חאשד", או "מחנה גאולה". במחנה פעלו רופאים ואחיות ארץ-ישראלים.
לאחר שרוב העולים עלו לארץ ישראל, נהרס המחנה על ידי אנשי הג'וינט בפקודת השלטון בעדן.[1]
הידיעה על הקמת מדינת ישראל יצרה גלי התרגשות והתעוררות בקהילה היהודית בתימן. רוב מוחלט של יהודי תימן קמו ועזבו את מקומות מגוריהם, בדרכם לעיר עדן. השלטונות הבריטיים בעיר סירבו תחילה לקבל את זרם הפליטים מחשש שהיענות תתפרש כמתן סיוע לעולים להגיע לישראל. אך, משנתרצו הבריטים, לאחר לחץ דיפלומטי בינלאומי, הוקם על ידי ארגון הג'וינט מחנה חדש בשם "חאשד", בקרבת מחנה "גאולה" הראשון, שהיו בו בקתות דלות, שרר בו מחסור חמור בתרופות ובמים ויכול היה להכיל עד 1,000 עולים.
על פי נתוני הג'וינט, עלו לארץ ממחנה זה 5,553 עולים ב-56 טיסות, מדצמבר1948 עד מרץ1949, ומיוני 1949 עד ספטמבר1950 עלו 41,095 עולים ב-340 טיסות.[1]
מרדכי לפידות (מקס לפידס), מנובמבר 1949 עד סגירת המחנה
התנאים במחנה
בחודש יוני 1949 הגיעו ראשוני העולים למחנה בזרם אנושי שהלך וגבר עד שבחודש ספטמבר היו במחנה יותר מ-13,000 עולים. על הטיפול הרפואי הופקד רופא אחד בלבד שהסתייע בשתי אחיות.[3] המצב במחנה היה קשה ביותר והתמותה בקרב העולים התשושים הייתה גבוהה. אחת האחיות העידה על מצבם הבריאותי של העולים:
באו כל כך הרבה חולים שהקרקע כולה הייתה מכוסה בגופותיהם. היה עליך להלך ביניהם בזהירות רבה, ובחשכה, למרות ל הזהירות שבה הייתי הולכת ביניהם, כשאני מאירה את דרכי במנורת הגז, הייתי דורכת על הגופות.
ישראל ישעיהו שנשלח למחנה דיווח על ”מאות שלדי אדם פעוטים שמתייסרים בחוליים”. ארגון הג'וינט פיטר 2 אחראים למחדל מחנה חאשד אך שמר על המידע חסוי.[4]
ד"ר אברהם שטרנברג, חבר המשלחת הרפואית שהגיעה למחנה, כתב בספרו בהיקלט עם:
.שדה רחב היה מכוסה כולו המוני אדם השוכבים בצפיפות זה ליד זה על החול המדברי. ובתוך ים האדם הזה בלטו נקודות רבות, בהירות לבנות. כשהתקרבנו ראינו דרגשים נמוכים ועליהם מתים בתכריכיהם שלא הספיקו להביאם לקבר ישראל...
המצב במחנה הלך והתדרדר, מחסור במזון ובמים זורמים, מחסור בתרופות ותנאי סניטציה קשים מחד וכוח אדם מצומצם מאידך העמיד את המחנה בפני קריסה. על פי התוכנית של הסוכנות היו העולים צריכים לקבל טיפול רפואי במחנה בטרם העלייה לישראל אולם לא ניתן היה לדבוק בתוכנית זו ולא נותר אלא לנסות ולהעלות את העולים לארץ ישראל מהר ככל שניתן.