במקור, היו המזלגות ישרים ודמו לקלשון. מבנה זה איפשר לאחוז במזון בזמן שחותכים אותו וכן להרים את המזון, אך לא לאסוף אותו. מזלגות כאלה שימשו במזרח התיכון במשך מאות שנים, והוזכרו בתנ"ך:
פי' המנק כלי שיש בו שני ראשים כגון המזלג שיש לו ג' שינים ודרך בני יון להחזיק חתיכת הבשר ולחתוך עם הסכין ולאכול ונוטל זה שחתך ונותנו לתוך פיו ואין ידיו נוגעות כבשר כלל מפני הזוהמה.
לפני המצאת המזלג אכלו באירופה רק באמצעות סכין, כף ובידיים. בני המעמדות העליונים, בעיקר הנשים שבהם, נהגו, על מנת שלא ללכלך את ידיהם, להרים את המזון מהצלחת ולאכול עם שני סכינים.
במאה ה-11 הגיע המזלג לאיטליה, דרך האימפריה הביזנטית, ושימש להחזקת גוש הבשר בזמן שחתכו אותו (ואת הבשר עצמו אכלו בידיים), אולם רק במאה ה-16 נוצרו מזלגות עם שלוש וארבע שיניים שנועדו לאכילת פסטה, זו הייתה התקופה בה הפך המזלג לפופולרי באיטליה בקרב האצולה. מעמד הסוחרים החל להשתמש במזלג אחרי 1700.
המזלג מוזכר בספרו של תומאס קוייאט על מסעותיו לאיטליה משנת 1611, אולם בצפון אירופה התייחסו למזלג כאל קוריוז איטלקי.
המזלג החל להיות מקובל באירופה מהמאה ה-17,[1] ובבריטניה רק במאה ה-18. באותה עת פיתחו את המזלג כפוף השיניים, המקובל היום בשימוש, בגרמניה.
לקריאה נוספת
הרב ישראל דנדרוביץ, על קצה המזלג (על אכילה במזלג ביהדות ובחסידות), בתוך: קובץ עץ חיים (באבוב), גיליון כא, אדר תשע"ד, עמודים: רלח - רסט.
.png)
.jpg)
