ב-1920 פתח המתאגרף ג'ק ג'ונסון מועדון בפינת שדרת לנוקס ורחוב 142 בהארלם וקרא לו "Club De Luxe".
בשנת 1923 השתלט על המועדון הגנגסטר אוני מאדן (Owney Madden), וזאת בשעה שהיה כלוא בכלא סינג סינג, ושינה את שמו ל"מועדון הכותנה", ברמז למטעי דרום ארצות הברית. בימת המועדון אף עוצבה כמרפסת בבית אחוזה דרומי טיפוסי. תחת ניהול חבורת הגנגסטרים של מאדן שגשג המועדון.
פלטשר הנדרסון גויס על מנת להשמיע "מוזיקה פראית" לקהל הלבן. במועדון נערכו שתי הופעות בלילה, אחת נפתחה ב-00:30 בלילה והשנייה ב-03:00 לפנות בוקר, דבר שאיפשר לבדרנים ואנשי עסקי השעשועים עצמם להגיע למועדון לאחר שסיימו הם-עצמם להופיע[1].
המשטרה לא התערבה במכירת האלכוהול במועדון למרות חוקי היובש באותן שנים.
מופעי הבידור, מוזיקת הג'אז והאלכוהול הזמין בשילוב עם סקרנותם של בני דור "שנות ה-20 הסוערות" לגבי אפרו-אמריקאים, הציבו את המועדון כאחד מאתרי החובה האופנתיים במנהטן.
באמצע שנות העשרים נפתחו שני סניפים למועדון, הראשון בשיקגו, בניהולו של ראלף קפונה והשני בלוס אנג'לס. הסניפים פעלו באופן עצמאי עם אמנים משלהם, אך אירחו סיבובי הופעות של להקות מועדון הכותנה. הסניפים נסגרו עקב המשבר הכלכלי בשנות השלושים.
לאחר 1927 התמתנה מעט התדמית ה"פרועה" של המועדון עם שכירת התזמורת של אלינגטון, שניגנה גם יצירות ארוכות ומורכבות. מן המועדון הונהגו שידורי רדיו שהביאו את המוזיקה לאוזני קהל בכל רחבי ארצות הברית ובעקבות בקשתו המפורשת של אלינגטון הותר גם לאפרו-אמריקאים להיכנס למועדון כקהל. ב-1931 החליף קאב קאלוויי ומופע ה"סוכר החום" שלו את התזמורת של אלינגטון.
ב-1935 פרצו בהארלם מהומות על רקע גזעי. הדבר הפך את השכונה לאזור פחות מסביר פנים ללבנים והמועדון נסגר. הוא נפתח מחדש באותו שם, בפינת ברודוויי ורחוב 48 ונסגר ב-1940 לצמיתות.
