סדרת הניסויים כללה שני פיצוצים בעוצמה של 21 קילוטון: המתקן הגרעיני "אייבל" (Abel) התפוצץ בגובה 158 מ' מעל לפני הים ב-1 ביולי1946; המתקן הגרעיני "בייקר" (Baker) התפוצץ בעומק של 27 מ' מתחת לפני הים ב-25 ביולי1946. הניסוי השלישי שתוכנן, צ'ארלי, בוטל לבסוף משום שהזיהום הרדיואקטיבי שנוצר בעקבות פיצוץ בייקר היה גדול מהצפוי. הפיצוצים הגרעיניים שנערכו במסגרת המבצע היו הרביעי והחמישי בהיסטוריה (לאחר ניסוי טריניטי והטלת הפצצות על הירושימה ונגסאקי). לראשונה נמסרה הודעה רשמית על ביצוע הניסוי לציבור לפני ביצועו, והוא היה הניסוי הראשון שהתקיים באיי מרשל.
מהלך הניסוי
פיצוץ בייקר במסגרת מבצע פרשת דרכים.
מטרת הניסויים הייתה לבחון את השפעות הפיצוץ הגרעיני על ספינות וכלי שיט שונים, ציוד וחומרים נוספים. למטרה זו נבנה צי שכלל 90 כלי שיט שונים באי ביקיני. בצי היו ספינות אמריקאיות ישנות, שלוש ספינות גרמניות ויפניות שנתפסו במהלך המלחמה, עודפים של סיירות, משחתות וצוללות שלא היו בשימוש וכלים אמפיביים רבים. על כלי השיט הותקנו מכשירי מדידה רבים במטרה ללמוד את השפעות הפיצוץ ואף נעשה שימוש בבעלי חיים שונים.
המבצע כולו אורגן ונוהל על ידי כוח מיוחד שנקרא "כוח משימה משולב 1" (Joint Task Force 1) והוא כלל 150 ספינות אמריקאיות ששימשו לצורכי מגורים, מעבדות מחקר וסדנאות שונות ל-42,000 איש (מתוכם 37,000 היו אנשי הצי האמריקני). כוח אדם נוסף שהה באיים הסמוכים והאתר בביקיני שימש בעיקר לצורך חופשות והפוגות. לפני הניסוי הראשון פונו כל אנשי הצוות מהצי שנועד לשמש כמטרה ומהאתר בביקיני והועברו לצי המשימתי שהפליג לעמדות בטוחות במרחק של 18.5 ק"מ מזרחית לביקיני.
בפיצוץ אייבל הוטלה הפצצה ממטוס B-29 והתפוצצה מעל למטרה. בפיצוץ בייקר נקשרה הפצצה לספינה שעגנה במרכז צי המטרה והתפוצצה בעומק של 27 מ' מתחת לפני הים. ניסוי אייבל עבר ללא תקלות מיוחדות למעט העובדה שהפצצה הוטלה במרחק של 500 מ' לערך מנקודת הציון המקורית. בשל כך נחקר צוות המטוס בחקירה ממשלתית רשמית, אך התברר שככל הנראה פגם במייצבי הזנב של הפצצה גרם להחטאה, ולא רשלנות של הצוות.
בפיצוץ עצמו טובעו חמש ספינות, אך השפעת הקרינה הרדיואקטיבית הייתה קצרת מועד וכעבור יום אחד בלבד ניתן היה לבצע בדיקות על הספינות בצי המטרה. כל הבדיקות וההכנות לפיצוץ בייקר נשלמו בהתאם ללוח הזמנים שתוכנן מראש.
בפיצוץ בייקר טובעו שמונה ספינות וניזוקו ספינות רבות יותר מאשר בניסוי הקודם. בנוסף גרם הפיצוץ התת-מימי להתזת רסס של מי ים רדיואקטיביים על ספינות צי המטרה ולשפוכת רדיואקטיבית רבה שעלתה מקרקעית הלגונה. למעט 12 ספינות שעגנו בסמוך לחופי ביקיני, כל ספינות צי המטרה סבלו מזיהום רדיואקטיבי חמור במשך מספר שבועות. עובדה זו אפשרה לחוקרים רק שהייה קצרה על סיפונן לצורך ביצוע הבדיקות הנדרשות.
הניסוי השלישי בסדרה, צ'ארלי, נועד להתפוצץ בעומק רב מתחת לפני הים לצורך בחינת השימוש בנשק גרעיני כמטען עומק, אך נדחה עקב בעיות הזיהום הרבות שנגרמו בניסוי בייקר. ניסוי זה בוצע לבסוף במסגרת "מבצע וויגוואם" (Operation Wigwam).
מכיוון שלא ניתן היה לבצע חלק מהבדיקות החיוניות בעקבות הזיהום הרדיואקטיבי, הצלחת הניסוי הועמדה בספק. אי-לכך החלו ב-1 באוגוסט בביצוע תוכנית לטיהור הכלים שספגו קרינה. הצוותים המקוריים שהשיטו את ספינות המטרה גויסו לצורך שטיפה חיצונית של כלי השיט שנעשתה תחת פיקוח הדוק ובצמוד למדי קרינה אישיים. תהליך הטיהור התקדם באיטיות היות שהצוותים המטהרים לא הורשו להישאר בקרבת כלי השיט יותר מדקות ספורות. עם חלוף הזמן גם בספינות הצי המשימתי נמדדו רמות נמוכות של קרינה רדיואקטיבית, לאחר שזו התפשטה במימי האוקיינוס. ב-10 באוגוסט התקבלה החלטה להפסיק את מבצע הטיהור ולגרור את ספינות צי המטרה ששרדו לאזור איי קווג'לין (Kwajalein), שם ניתן היה להמשיך בעבודה במים שאינם מזוהמים. העברת הצי התבצעה בסוף חודש אוגוסט ובמהלך ספטמבר. בקוואג'אליין החלו לפרוק את התחמושת שאוחסנה על ספינות המטרה, משימה שנמשכה עד לסתיו 1946. עם זאת, עבודות הטיהור והבדיקות שבוצעו נמשכו גם במהלך שנת 1947.
בתום הניסויים שמונה ספינות גדולות ושתי צוללות נגררו חזרה לארצות הברית ולהוואי לצורך בדיקות נוספות. 12 מהספינות ספגו רמות נמוכות מאוד של קרינה ולכן אוישו מחדש והפליגו לחופי ארצות הברית על צוותיהן. שאר הספינות שהרכיבו את צי המטרה טובעו ליד חופי ביקיני, קוואג'אליין והוואי בין השנים 1946 עד 1948.
חלק מספינות הצי המשימתי שספגו קרינה רדיואקטיבית במינונים שונים טוהרו ושבו לשירות פעיל לאחר בדיקות וקבלת היתרים מיוחדים. תהליך הבדיקה והאישור היה ארוך וניסיוני ובוצע ברובו במספנות הצי האמריקני בסן פרנסיסקו.
רמות הקרינה שנמדדו במהלך הניסוי
בסוף שנת 1947 בוצע סקר ביולוגי מקיף שנועד לבחון את ההשפעות ארוכות הטווח של הניסויים שבוצעו במסגרת מבצע פרשת דרכים. כל הניסויים בוצעו תחת פיקוח הדוק על רמות הקרינה במטרה שלא לחשוף את האנשים שלקחו בהם חלק ליותר מ-0.1 רנטגן (R) ליום. באותה תקופה, רמה זו של קרינה נחשבה לנסבלת לפרקי זמן ממושכים מבלי לגרום לנזקים בריאותיים כלשהם.
הפיקוח הרדיולוגי כלל חיזוי של האזורים המועדים לחשיפת יתר לקרינה, מדריכים המיומנים בשימוש במדי קרינה וקביעת חוקים ותקנות לפעילות בזמן המבצעים. אנשי צוות שבמדי הקרינה שלהם נמדדו למעלה מ-0.1 רנטגן הורחקו או הושעו מפעילות לפרקי זמן שונים.
מתוך כלל האנשים שלקחו חלק בניסויים, 18,875 קיבלו מדי קרינה ו- 6,596 אנשים לא נמצאו כלל באזורים שספגו קרינה. את מדי הקרינה קיבלו אלו שנצפה להם הסיכון הרדיולוגי הגבוה ביותר וגם אחוז מסוים מכל קבוצת אנשים שעבדה באזורים מסוימים. רמת הקרינה הגבוהה ביותר שנמדדה הייתה 3.72 רנטגן. בהיעדר מידע מדויק על כל האנשים שעבדו באזורים מסוימים, נעשה שימוש במודל ממוחשב אליו הוזנו פרמטרים שונים ובאמצעותו חושבה רמת הקרינה הממוצעת.
.jpg)
