Jean Pierre Victor Albert Gilbert, Comte Gilbert de Voisins
Alexander Trubetskoy
מארי טליוני, בלרינה
מארי טליוני (באיטלקית: Marie Taglioni, הרוזנת ז'ילבר דה וואסן; 23 באפריל1804 - 22 באפריל1884) הייתה רקדניתבלטשוודית מתקופת הבלט הרומנטי, דמות מרכזית בתולדות הבלט האירופאי. היא הייתה מהבלרינות המהוללות ביותר של הבלט הרומנטי, שאותו טיפחו בעיקר תיאטרון הוד מלכותה בלונדון, והתיאטרון של האקדמיה המלכותית למוזיקה של בלט האופרה גרנייה בפריז. היא נחשבת בעיני רבים לבלרינה הראשונה שרקדה על קצות האצבעות.
בגיל צעיר מאוד עברה טליוני עם משפחתה לווינה, שם החלה בלימודי בלט קלאסי בהדרכתם של ז'אן-פרנסואה קולון ואביה. לאחר שפיליפו התמנה למנהל הבלט באופרה של החצר הווינאית, הוחלט שהופעתה הראשונה של מארי תתקיים בבירה ההבסבורגית. על אף אימוניה של מארי אצל קולון, הטכניקה שלה לא הייתה ברמה שתרשים את הקהל הווינאי. אביה בנה אפוא לבתו תוכנית אימונים קפדנית ומאמצת של שישה חודשים, שדרשה ממנה להתמיד בפוזיציות לספירת 100. האימונים התנהלו מדי יום, והתבטאו בשעתיים מדי בוקר של תרגילים קשים לרגליים ושעתיים אחר-הצהריים כאימון בתנועות אדג'ו, שיסייעו לה לשפר את תנוחות הבלט שלה. גבה של טליוני היה קמור וגרם לה לרכון קדימה, ובפרופורציות שלה היה עיוות קל. היא עמלה קשה להסוות את מגבלותיה הגופניות בהגדלת טווח התנועה ובפיתוח כוחה. היא מיקדה את מרצה בהצגת צורה ומבנה לקהל ופחות בתעלולי רושם מבריקים ובפירואטים. בווינה רקדה מארי את הבלט הראשון שאביה כתב למענה, בשם "La Reception d'une Jeune Nymphe à la Cour de Terpsichore".
קריירה
ליתוגרפיה של שאלון וליין של מארי טליוני כ"פלורה" ב"זפיר ופלורה" של שארל דידלו, לונדון, 1831 (מוזיאון ויקטוריה ואלברט, אוסף סרגייב)פסל של טליוני מאת רינלדו רינלדי בארמיטאז'
לפני שהצטרפה לאופרה של פריז, רקדה טליוני הן במינכן והן בשטוטגרט, ובגיל 23 הופיעה לראשונה בעוד בלט שיצר בשבילה אביה, בשם "לה סיסיליאן", שהקפיץ את הקריירה שלה. טליוני זכתה לתהילה כרקדנית ראשית באופרה של פריז, כשאביה יצר את הבלט הסילפידה (1832) למענה. הבלט, שנועד להבליט את כשרונה של טליוני, היה הראשון, שבו היה לריקוד על קצות האצבעות רציונל אסתטי, בניגוד ללהטוט אקרובטי גרידא, שהיה כרוך לא פעם בתנועות זרוע מגושמות ומאומצות, כפי שהייתה גישת הרקדנים בסוף שנות ה-20' של המאה ה-19.
ב-1837 עזבה טליוני את "בלט תיאטרון הוד מלכותה" ועברה ל"בלט האימפריאלי" (המוכר כיום כבלט קירוב) בסנקט פטרבורג. היה זה ברוסיה, אחרי הופעתה האחרונה שם (1842) ובשיא "פולחן הבלרינה", שזוג נעלי בלט שלה נמכר במאתיים רובל. לפי השמועה, בושלו נעלי הבלט והוגשו בלוויית רוטב לחבורה של "משוגעים לבלט".[2]
ביולי 1845 רקדה טליוני עם לוסיל גראהן, קרלוטה גריזי ופאני צ'ריטו ב"Pas de Quatre" ("מחול הארבע"), בלט שהציג את סגולותיה האווריריות של טליוני והיה מבוסס על הליתוגרפיות של אלפרד אדוארד שאלון. "מחול הארבע" נכתב במקורו להצגה לפני המלכה ויקטוריה.
נישואים
טליוני נישאה לרוזן אוגוסט ז'ילבר דה וואסן ב-14 ביולי 1832, אבל נפרדה ממנו ב-1836. לאחר מכן התאהבה באז'ן דמארה, מעריץ נאמן, שהגן על כבודה בדו-קרב. דמארה וטליוני הביאו לעולם ילד (ללא נישואים) בשנת 1836. שלוש שנים אחר כך נהרג דמארה בתאונת צייד. ב-1842 ילדה טליוני את ילדה השני. לא ידוע מי היה האב, אם כי בתעודת הלידה נרשם האב כז'ילבר דה וואסן. שמות ילדיה של טליוני היו ז'ורז' ז'ילבר ואז'ני-מארי- אדוויז'.
פרישה, שנים אחרונות ומוות
טליוני פרשה מהופעות בשנת 1847; זמן מה התגוררה ב"קא ד'אורו" על הגרנד קאנאל בוונציה. כשבלט האופרה של פריז אורגן מחדש לפי קווים מחמירים ומקצועיים יותר, הייתה זו טליוני שלאורה הלך הבלט במגמה החדשה. יחד עם מנהל הקונסרבטואר החדש למחול, לוסיאן פטיפה, ותלמידו לשעבר, הכוריאוגרף לואי מראנט, ישבה בחבר השופטים בן ששת החברים הנבחרים של התחרות השנתית הראשונה ללהקת הבלט (corps de ballet), שהתקיימה ב-13 באפריל 1860.
יצירתה הכוריאוגרפית היחידה הייתה "פרפרים" (Le papillon) (1860) שכתבה לתלמידתה אמה ליוורי, הזכורה במותה בשנת 1863, כשתלבושתה עלתה באש בגלל עששית גז ששימשה לתאורת הבמה. יוהאן שטראוס הבן הלחין את "מארי טליוני פולקה" (אופוס 173) לכבוד אחייניתה של מארי טליוני, מארי "פול" טליוני, הידועה גם כ"מארי הצעירה". כיוון שהשתיים נשאו אותו שם, נוטים לבלבל ביניהן.
בשנים הבאות לימדה טליוני באנגליה ריקודי חברה וריקודים סלוניים לילדים ולנשות החברה של לונדון; כמו כן לימדה בלט למספר מוגבל של תלמידים.
מוות
טליוני מתה במרסיי ב-22 באפריל 1884, יום לפני מלאת לה 80.[3] גופתה הועברה לפריז. יש חילוקי דעות בשאלה, אם היא קבורה במונמארטר או בפר לשז, או אם חלקת הקבר במונמארטר שייכת לאמה. רקדניות מקומיות התחילו להניח את נעלי הבלט הבלויות שלהן על הקבר במונמארטר כמנחה וכהכרת תודה לרקדנית הראשונה על קצות האצבעות.[4][5]
