לֶטֶרֶר[1] (מאנגלית: letterer) – מעצב אותיות – הוא חבר בקבוצה של קומיקסאים האחראי על ציור הטקסט בקומיקס. הלטרר משתמש בגופנים, בקליגרפיה, בגודל אות ובפריסת דף. כל זה כדי לתרום להשפעתו של הקומיקס. הלטרר מעצב את תצוגת הלטרינג: הלטרינג של כותר הסיפור וכתוביות מיוחדות אחרות וקרדיטים המופיעים בדרך כלל בעמוד הראשון של הסיפור. הלטרר גם כותב את האותיות בבועות הדיבור ומצייר את אפקט הקול. לטררים רבים גם מעצבים את הלוגו של החברה עבור ספרי הקומיקס שהיא מפיקה.
היסטוריה
מקורות
כשספרי קומיקס הגיעו לבשלות בשנות ה-40 כמות הפרסומים הגדולה שנדרשה על ידי המוציאים לאור עודדה קו ייצור המחלק את התהליך היצירתי למשימות מובחנות: סופר, מצייר בעיפרון, לטרר, אינקר וצובע. בסוף שנות ה-40 אפשר היה להתפרנס רק מלטרינג של רצועות קומיקס וספרי קומיקס עבור אמנים, אולפנים וחברות שלא היה להם זמן או רצון לעשות זאת בארגון עצמו. בשנות ה-50 אמני לטרינג כמו גספר סלדינו (Gaspar Saladino), סם רוזן (Sam Rosen) ובן אודה (Ben Oda) בנו קריירה שלמה כלרטררים עבור חברות מארוול קומיקס, DC קומיקס ואחרות. הלטרר ומעצב הלוגו איירה שנאפ (Ira Schnapp) קבע את המראה של DC קומיקס במשך קרוב לשלושים שנים. החל מ-1940 הוא עיצב או שכלל לוגואים אייקוניים כמו סופרמן, פלאש, ליגת הצדק של אמריקה ואחרים. מ-1966 ובמשך שנות ה-70 היה גספר סלדינו הלטרר הראשי של כל ספרי DC. עבודתו של גספר הייתה כל כך חשובה עד שמו"לים עצמאיים של ספרי קומיקס שקמו בשנות ה-70 וה-80 כמו Atlas/Seaboard Comics ו-Eclipse Comics שכרו אותו כדי לעצב את הלוגואים עבור כל הכותרים שלהם.
לטרינג ממוחשב
הוצאה לאור שולחנית המופעלת על ידי מחשבים, במיוחד כאלה שיוצרו על ידי אפל התפתחה בשנות ה-80 והחלה להשפיע על לטרינג בקומיקס זמן קצר אחרי כן. אחד מהמשתמשים הראשונים בלטרינג מבוסס מחשב היה הכותב/אמן ג'ון ברן (John Byrne) שיצר גופנים מלטררינג קיים. (הוא עשה גם שימוש בלטרינג של אמנים אחרים כמו דייב גיבונס בלי רשותם[2]) כיום הוא משתמש בגופן מחשב המבוסס על כתב ידו של הלטרר ג'ק מורלי – באישורו של מורלי.[3] לטרינג במחשב התחיל להשפיע באמת עם הזמינות של הגופן המסחרי הראשון לקומיקס Whizbang (נוצר על ידי אולפן דדלוס (Daedalus) בסביבות 1990.
בתחילת שנות התשעים הלטררים ריצ'רד סטארקינגס ושותפו ג'ון רושל (לשעבר גאושל) החלו ליצור גופנים המיועדים לקומיקס והקימו את חברת קומיקראפט (Comicraft), שהפכה מאז למקור העיקרי לגופני קומיקס (אם כי יש להם תחרות מאחרים, כמו למשל Blambot).
מתוך כבוד למסורת הודפס הלטרינג הממוחשב בתחילה ואחרי כן הודבק ליצירה המקורית, אבל אחרי כמה שנים, אחרי שגם צביעת הקומיקס עברה להוצאה לאור שולחנית התחילו להשתמש בקובצי לטרינג דיגיטליים בצורה יעילה יותר על ידי שילובם ישירות לקובצי היצירה הדיגיטליים כשנפטרים משלב העתק-הדבק הפיזי לגמרי. חברת Wildstorm Comics הייתה הראשונה שהשתמשה בכלים אלה. בהפרש זמן ניכר, משתמשות בכלים אלו גם חברות אחרות כמו מארוול קומיקס ו-DC לצורך לטרינג.[2]
כלים ושיטות
על שולחן העבודה
הלטרר שעובד בשיטות המסורתיות אינו זקוק ליותר מתבנית הלטרר, עט או מברשת, דיו הודי וצבע לבן לתיקונים. במצבים אחדים צריך הלטרר להשתמש בקלף כציפוי על עבודת האמנות המקורית.[4]
לטרינג ממוחשב
ברוב הספרים שיוצאים לאור על ידי מארוול ו-DC משתמשים בלטרינג שעושה שימוש בתוכנות גרפיקה כמו אדובי אילוסטרייטור או אדובי פוטושופ ובגופן הדומה ללטרינג הנכתב ביד. לטרינג ממוחשב מספק קיצורי דרך טכניים רבים, במיוחד בשילוב של יצירת הלטרינג ישירות לקובצי האמנות הדיגיטליים ובכך נמנעים מהמלאכה המיגעת של העתק-הדבק פיזי. יש גם אמני קומיקס שמעדיפים שהלטרינג יהיה ישירות על הדפים שלהם. א. זה חוסך זמן ציור (לא צריך לצייר במקום בו תהיה כתובית גדולה). ב. קומיקס מספר סיפור ודף של אמנות קומיקס בלי הלטרינג מהווה רק מחצית מן הסיפור.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
