קורינת למד בפריז ובמינכן, הצטרף לקבוצת הזצסיון הברלינאי, ובהמשך ירש את מקומו של מקס ליברמן כנשיא הקבוצה. עבודתו המוקדמת הייתה נטורליסטית בגישתה. קורינת היה בתחילה אנטגוניסטי כלפי התנועה האקספרסיוניסטית, אך לאחר שבץ מוחי בשנת 1911 הסגנון שלו השתחרר וקיבל תכונות אקספרסיוניסטיות רבות. השימוש בצבע שלו נעשה תוסס יותר, והוא יצר דיוקנאות ונופים בעלי חיוניות וכוח יוצאי דופן. נושאיו של קורינת כללו גם עירום וסצינות תנ"כיות.
קורות חייו
קורינת נולד כפרנץ היינריך לואי ב־21 ביולי1858 בטפיאו, בפרוסיה. בן לבורסקאי, הוא הפגין כישרון ציור בילדותו. בשנת 1876 הוא נסע ללמוד ציור באקדמיה של קניגסברג. בתחילה בכוונתו הייתה להיות צייר היסטוריה. הוא הוצא מהקורס על ידי המדריך הראשי שלו באקדמיה, צייר הז'אנר אוטו גינתר. בשנת 1880 נסע למינכן, שהתחרתה בפריז כמרכז האמנות האוונגרדי באירופה באותה תקופה. שם למד זמן קצר אצל פרנץ פון דפרגר לפני שהתקבל לאקדמיה לאמנויות יפות במינכן, ולמד בהדרכת לודוויג פון לפץ. הריאליזם של עבודותיו המוקדמות של קורינת עודד על ידי משנתו של לפץ, אשר הדגישה התבוננות מדוקדקת בצבעים ובערכים. השפעות חשובות אחרות היו קורבט ובית הספר ברביזון, באמצעות פרשנותם על ידי אמני מינכן וילהלם לייבל ווילהלם טריבנר.
למעט הפרעה בשירות הצבאי בשנים 1882–1883, למד קורינת אצל לפץ עד 1884. לאחר מכן נסע לאנטוורפן, שם התפעל מאוד מציוריו של רובנס, ולאחר מכן באוקטובר 1884 לפריז, שם למד אצל ויליאם-אדולף בוגרו וטוני רוברט-פלורי באקדמיה ז'וליאן. הוא התרכז במיוחד בשיפור כישורי הציור שלו, והפך את העירום לנושא השכיח שלו. עם זאת, הוא התאכזב מכישלונו החוזר ונשנה להשיג מדליה בסלון, וחזר לקניגסברג בשנת 1888 כאשר אימץ את השם "לוביס קורינת".[1]
לוביס קורינת, קבוצת חברות, 1904
קריירה
בשנת 1891 חזר קורינת למינכן, אך בשנת 1892 נטש את האקדמיה של מינכן והצטרף לפורשים במינכן. בשנת 1894 הצטרף לאגודה החופשית, ובשנת 1899 השתתף בתערוכה שאורגנה על ידי הזצסיון הברלינאי. תשע השנים האלה במינכן היו לא הכי פרודוקטיביות שלו, והוא אולי היה ידוע יותר בזכות יכולתו לשתות כמויות גדולות של יין אדום ושמפניה.
קורינת עבר לברלין בשנת 1900, והציג תערוכת יחיד בגלריה בבעלותו של פאול קסירר. בשנת 1902, בגיל 43, הוא פתח בית ספר לציור לנשים והתחתן עם תלמידתו הראשונה, שרלוט ברנד-קורינת, הצעירה ממנו בכ-20 שנה. שרלוט הייתה המוזה הצעירה שלו, בת זוגו הרוחנית, ואם שני ילדיו. הייתה לה השפעה עמוקה עליו, וחיי המשפחה הפכו לנושא מרכזי באמנותו. תלמידה אחרת הייתה דורמריה פורשיאן.
הוא פרסם מאמרים רבים על תולדות האמנות, וב־1908 פרסם את Das Erlernen der Malerei ("על לימוד הציור").
בדצמבר 1911 לקה בשבץ מוחי, והיה משותק בחלקו בצד שמאל. לאחר מכן הוא הלך בצליעה, וידיו רעדו כרונית.[2] בעזרת אשתו, תוך שנה הוא צייר שוב ביד ימין. המוגבלות שלו עוררה אצל האמן עניין עז בדברים הפשוטים והאינטימיים של חיי היומיום. בקיץ 1919, למשל, הוא ייצר קבוצה של תחריטים של משפחתו בביתם הכפרי. באותה תקופה הנופים הפכו לחלק משמעותי מהיצירה שלו. נופים אלה הוצבו בוולצ'נזי, אגם באלפים הבוואריים, שם היה לקורינת בית. התמונות התוססות שלהם, בצבעים עזים, בעיני רבים סדרת וולצ'נזי היא יצירתו הטובה ביותר.
בשנים 1915–1925 כיהן כנשיא הזצסיון הברלינאי. בשנת 1920 פורסמה בברלין אנתולוגיה של כתביו ההיסטוריים האמנותיים. בשנת 1922 הוצגו עבודותיו בביאנלה בוונציה.
דפוס
קורינת בחן כל טכניקת דפוס פרט לאקוורינט. הוא העדיף "נקודה יבשה" וליטוגרפיה. את תחריטו הראשון הוא יצר בשנת 1891 ואת הליטוגרפיה הראשונה שלו בשנת 1894. הוא התנסה ביצירת חיתוך העץ אך עשה רק 12 חיתוכי עץ, כולם בין השנים 1919–1924. הוא היה פורה למדי, וב-15 השנים האחרונות לחייו הפיק יותר מ-900 עבודות גרפיות, כולל 60 דיוקנאות עצמיים. הנופים שיצר בין השנים 1919–1925 הם אולי הדימויים הנחשקים ביותר מכל היצירה הגרפית שלו. הוא צייר דיוקנאות רבים, ונהג לצייר מדי שנה ביום הולדתו כאמצעי לבדיקה עצמית. ברבים מדיוקנאותיו העצמיים הוא השתמש בתחפושות כמו אביר שריון (הוויקטור, 1910) או שמשון (שמשון העיוור, 1912).[1]
בשנת 1926 הוצגה תערוכת הנצחה של ציוריו וצבעי המים של קורינת בגלריה הלאומית הישנה בברלין, ותערוכה של הדפסיו ורישומיו נערכה באקדמיה בברלין. ב־1930 רכשה הגלריה כמה ציורים מרכזיים של קורינת בנוסף לאלו שכבר היו באוסף.
במהלך הרייך השלישי, גינו את עבודתו של קורינת על ידי הנאצים כאמנות מנוונת. בשנת 1937, הרשויות הנאציות הוציאו 295 מיצירותיו מאוספים ציבוריים והעבירו שבעה מהן למינכן שם הוצגו במרץ 1937 בתערוכת האמנות המנוונת.[1]
בשנת 1910 תרם קורינת את הציור גולגאתא למזבח הכנסייה של מקום הולדתו, טאפיאו. בסוף מלחמת העולם השנייה, כאשר פלש הצבא האדום לפרוסיה המזרחית, ציור זה נעלם ללא עקבות. טפיאו היה בין המקומות המעטים במזרח פרוסיה שלא נהרסו בעקבות המלחמה, מה שמביא לכך שהציור נבזז ולא נהרס.
בשנת 2007 החזירה העיר הגרמנית הנובר ציור מאת קורינת ליורשי האספן היהודי קורט גאזר שמכר אותו בשנת 1933 כדי לממן את בריחתו מהנאצים. הציור, Romische Campagna (נוף רומאי) (1914) הועבר ליורשי גלזר, המיוצגים על ידי אחייניתו האמריקאית ובתה.[3]
הבית בו נולדה קורינת נמצא עדיין בעיירה, גווארדיסק, מחוז קלינינגרד, רוסיה.
,_Albertinum,_Dresden.jpg)
.jpg)
