הרכבים גבריים היו קיימים מאז ומתמיד, החל מ"The Temptations" ועד "חמישיית הג'קסונים", אך מאפייניהם המאוחרים יותר של להקות הבנים, אשר נתנו להם את שמם, הן תנועות ריקוד, חשיפת שרירים, שילוב בין מוזיקת הריקודים לבלדות הרומנטיות-מתקתקות, ועצם הרכבת הלהקה, שלעיתים קרובות מתבצע על ידי מפיקים מוזיקליים וציידי כישרונות.
הבקסטריט בויז הוציאו 4 תקליטים מצליחים שנכתבו ברובם על ידי צוות כותבי שירים שוודיים. הלהקה הורכבה על ידי לו פרלמן, איש עסקים אשר הרכיב לאחר מכן את מתחריהם הגדולים ביותר – אן סינק וכן או-טאון, להקת בנים אשר תהליך הרכבתה תועד בתוכנית מציאות בת שתי עונות.
אנגליה תססה באופנת להקות הבנים במשך 5 שנים, ובמקביל לדעיכת ההרכבים האמריקאים צצו הרכבים כ"פייב" ו"ווסטלייף" (אשר אף הופיעו פעמיים במדינת ישראל והופיעו במשותף בהופעה אחת על אותה הבמה בפארק הירקון). גלגולים נוספים של להקות הבנים צצו גם לאחר דעיכת הזרם, בשנת 2003 אלה היו "באסטד" האנגלים אשר ניסו לייצר צירוף של פופ-פאנק, כאשר לעומת הרכבים כסם 41 או בלינק-182 הדגש הוא על הפופ, מה שמעיד על כך שכדי להיות מעבר למונח 'להקת בנים' לא מספיק רק לנגן על כלים.
לאחר שקיעת תופעת להקות הבנים בעשור הראשון של המאה ה-21, בתחילת העשור שלאחר מכן זכתה התופעה להצלחה מחודשת, עם פריצתן של מספר להקות בנים, בפרט ואן דיירקשן האנגלית-אירית, ביג טיים ראש האמריקאית ועוד.
