בשנת 1921 עלה לארץ ישראל[1], בה למד בסמינר למורים מזרחי. היה ממיסדי הפועל המזרחי והיה ציר בוועידה הראשונה של התנועה. הוא עסק בכתיבת מאמרים לעיתונים שונים, בהם הצופה, גווילין, נתיבה ודואר היום. היה מעורכיו הראשונים של כתב העת "היסוד – שבועון לענייני החיים, הספרות, החנוך והנוער" אשר התחיל לצאת בתרצ"ב. עסק הרבה בכתיבת ביוגרפיות של רבנים. בסוכות תרצ"ב (1931) ביקר בקבוצת בני עקיבא בפתח תקווה ובעקבות הביקור התגייס לעזרת התנועה, בהרצאות, כתיבת שירים, ססמאות, חומר הדרכה ומחזות וכתיבה בעיתונות[2].
"ספר הבר מצווה" שלו היה ספר פופולרי שזכה למספר מהדורות.
עבד בתור מורה ואחר כך, במשך 13 שנה, ניהל את בית ספר בר-אילן בתל אביב. בשנת 1960 ביקר את הסתדרות המורים על שאינה נאבקת יותר על העלאת משכורות המורים, עובדה שלטענתו מביאה למצב ש"המורה נהרס כולו בעודו באיבו ולמעשה אין הוא יכול ללמד ואינו יכול לחנך"[4].
בשנים 1957–1959 יצאו לאור ספריו ללימודי דינים אשר שימשו כספרי לימוד עיקריים לדינים לבתי ספר יסודיים ממלכתיים דתיים במשך מספר עשורים. ספרים אלו סודרו על פי תוכנית הלימודים לדינים, נכתבו בעברית עדכנית והספרים לכיתות ג'–ו' מנוקדים[5].
אריגור נפטר בפברואר 1979 בגיל 76 ונקבר בבית העלמין קריית שאול. הותיר אחריו, אשה, דבורה ושלוש בנות: פנינה נמיר, ממקימי קבוצת סעד בנגב ומנהלת מחלקת הקליטה בתנועת אמונה; ברכה שפירא, אשתו של יוסף (יוסקה) שפירא ושלומית לנדוי ששכלה את בנה חובב לנדוי במלחמת לבנון הראשונה.
