ימת בונוויל הייתה בזמנהּ הימה הסופית[2] הגדולה ביותר ביבשת אמריקה. שטחיה בשיא התפשטותה הקיפו כ-51,000 קמ"ר ועומקה המרבי נאמד בכ-350 מטרים. עקבותיה של ימת בונוויל ניכרים במדרגות של החופים הקדמונים, המעידות על מפלסיה בתקופות שונות, וכן הם ניכרים במשקעי מלֵחות נרחבים.
ראשית הצטמצמותה של הימה מיוחסת ל"שיטפון בונוויל" (אנ') האדיר המתוארך לסביבות 14,500 שנים לפני זמננו, שבו מי הימה עלו על גדותיהם ופרצו בצפונהּ לאפיקי נהרות סנייק וקולומביה המוליכים לאוקיינוס השקט. השיטפון גרם להנמכת מפלס הימה בכ-100 מטרים.[3] עם שינויי האקלים מאז ראשית תקופת ההולוקן (באלף השנים-עשר לפני זמננו) הימה הלכה ויבשה ומליחות מימיה הלכה וגברה.
